וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃ (פ)
שפת אמת
בפסוק לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן. וקשה לאו רישא סיפא דהיכן נזכר חסרון אמונה בשאר נביאים ברישא. אכן הענין הוא דכל הנביאים היו צריכין להשתנות בעת הנבואה ע"י התפשטות הגשמיות ונעשין כברי' חדשה כדאיתא כשהי' הנבואה שורה עליהם פניהם מאירים כלפידים כו'. א"כ אין הנבואה דבוקה בעצם בהם. אבל במשה רבינו ע"ה אדרבא כשהוצרך לדבר עמהם הושם לפניו מסוה והוצרך להשתנות בהתלבשות. וכשהנבואה דיברה בו הי' בעצם תבניתו כמ"ש פה אל פה אדבר. וזה נקרא נאמן. ולכן הם לא הוצרכו לפרוש מנשותיהם כמו מרע"ה כדאיתא משה משה אין בו פסוק שמשה שלמטה הוא משה שלמעלה איש אלקים. אבל שאר נביאים רק בשעת הנבואה הי' להם דביקות בשורשם שלמעלה:
קדושת לוי
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם (בראשית כב, א). והנה יש להבין למה כאן אמר פעם אחד אברהם והמלאך קרא לו אברהם אברהם ב' פעמים. ועוד בראשונה אמר לו ולא חשכת את בנך כו' ממני, ובקריאה ב' לא אמר ממני (בראשית כב, יב). ויובן על פי פירוש רש"י אצל שמואל שמואל בכל מקום שכפול וכן באברהם עצמו שמו מורה על חבה וכאן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא שיעשה המצוה לא הראה לו שום חיבה מחמת עשיית המצוה אבל כשלא שחט אותו אז הראה לו חבה שזה הוא המצוה מה שלא ישחוט אותו. וזהו שאמר ממני, כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה נו) שמלאכי השרת היו בוכים על עקידת יצחק שלא ישחט. וזהו שאמר המלאך ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, כלומר שאני הוא הגורם שהייתי בוכה לפני הקדוש ברוך הוא וזהו ממני ודו"ק: