חסידות על שמואל א טו:כט

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר (שמואל א ט״ו:כ״ט):

ויתכן לומר עוד, דהנה הבטיח לו ית' עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ושמא ידאג משה אולי ישוב וניחם על הרעה לפרעה, דלרעה יש חזרה ולא לטובה כי רחום הוא (ברכות ז' ע"ב), לזה אמר (שמות ו ב) וידבר אלקים למשה, היינו מדת הדין שאליו מיוחס הדבור קשות שיעשה לפרעה, ויאמר אליו אני ה' הרחמים שממנו נצמח הדין, כמו שנאמר (שמות ב כג) ויזעקו ותעל שועתם, אם כן ודאי דאין חזרה. ולפי זה יובן (תהלים (כא יד) כ"א י"ד) רומה ה' בעוזך נשירה ונזמרה גבורתיך, והבן. או יאמר, על פי מ"ש בפסוק (שמואל א' (טו כט) ט"ו כ"ט) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך, ואם כן מבואר בפשיטות שהמדת הדין של פרעה, הוא רחמים לישראל ואין חזרה. ועל פי זה מדוקדק תיבת אליו, דהיינו אליו לישראל עמו, והבן.

ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' (שמות לה א). והקשה האלשיך למה בהקהל, ומה נשתנה משאר פרשיות שבתורה. ועוד הקשה כיון דקאי על מלאכת המשכן, היה ראוי לומר בסמוך בענינו של משכן. (ג), הקשה למה באמת לא ידחה מלאכת המשכן לשבת, כמו כל קרבנות צבור דדחיין שבת. (ד), הקשה למאן דאמר הבערה לחלק יצאת (שבת ע' ע"א), מ"ש הבערה דנקט. (ה) קשה לי למאן דאמר הנ"ל למה נכתב הבערה בתר דכתיב (שמות לה ב) כל העושה בו מלאכה יומת, הלא קודם זה היה ראוי לומר לא תבערו (שמות לה ג), ואחר זה כל העושה בו מלאכה יומת לכלול גם הבערה, וקושיא זו לא מתורצת בדברי האלשיך, עיין שם. וכדי ליישב כל הנ"ל, אקדים לפרש מאמר רז"ל בכתובות פרק אף על פי (כתובות דף ס"ב ע"ב) רבי איעסק ליה לבריה וכו', פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב, אחלפוה קמיה, אמר להו נהוי שית שנין, אחלפוה קמיה, אמר להו אכניס והדר איזל, הוי קא מכסיף מאבוה, אמר ליה בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, עיין שם. והוא כלו משולל הבנה דנראה ח"ו כפריצות ומאי זה מלמדנו הש"ס, ובפרט מה דאמר ליה רבי בני מדעת קונך וכו', דאין המשל דומה אל הנמשל. ועוד קשה באמת הלא מקרא מלא הוא (שמואל א' טו כט) כי לא אדם הוא להנחם. והנה זקני הגאון החסיד מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות פירוש לדברי המאמר הנ"ל דלהוי משל דומה לנמשל, עיין עליו דדבריו נאותים ומתוקים ואמתיים, וגם על זה דלא להוי שינוי רצון, פתח גם כן טעם מספיק דבא לכפר עול עגל, וקודם החטא לא היה נצרך, אך על זה הקשה דאם כן לא מוכח מדעת קונך, הלא שאני הכא דמקודם לא נצרך ולבסוף נצרך, והניח בקושיא על עצמו, ובאמת קושיא עצומה היא.