חסידות על שמואל א ט:ט

ואם נראה בדברי קדושינו שדברי הנביא ללמוד תשובה והוראה היו, יוכל מי שהוא לטעות שרק כמוכיח בלבד הי׳, אף מלפנים בזמן הנביאים שראו העם את עמודי האש לפניהם ואת שלהביות י״ק מפי קדשם שוטף, רואים שעם כל זה בהשמות אשר ישתמשו בהם לצרכיהם קראו להם, כמשה״כ כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה [שמואל א׳ ט׳ ט׳] ולמה זה יקראו לו רואה כשהתורה עוד הקדימה לקראותו נביא, נביא אקים להם וכו׳. פשוט הוא מפני שאין לנו שמות ותיבות אשר יציירו את הדברים אשר למעלה מגבולות בני אדם צרכותיהם והשגת חושיותיהם, גם המלאך ע״ש שליח מלאך נקרא ולא כפי עצמותו ומהותו. וגם הנשמה ע״ש הנשימה נאמרת [עיין רש״י בראשית ז׳ כ״ב] מפני שאין לנו שם על עצם המלאך ולא על עצם הנשמה, כמו כן הנביא אף שכמה פעמים נקרא איש אלקים [ברכה א׳ ובאיזה מקומות במלכים] ג״כ אינו מצייר בזה את עצם הנביא רק שד׳ דיבר בו כמו שמתרגם המתרגם בכ״מ על איש אלקים נביא דד׳, לכן קראו העם אותם לפי צרכיותיהם, וחלפו את שמותיהם לפי השימוש אשר שמשו להם הנביאים ביותר, כשהיו נביאים שעיקר פעולתם לישראל היתה תשובה והוראה, קראו לו נביא מלשון ניב שפתים [כפרש״י בשמות ז׳ א׳] וכפעולתם להגיד להם עתידות ושאר צרכיותיהם היתה יתירה, קראו להם רואה, וזה קראו לפנים רואה היינו שהעם קראו לו כן,

והמעלה השלישית הבאה על ידי העבודה היא קישור המוח עם הלב ביחד. והוא מעלת הנבואה שידוע ששורש מלת נביא מן ניב שפתים שר"ל דברן והיינו שלימות כח הדיבור המתייחס אל הלב כמו שנתבאר לעיל. ולכן לנביא יקראו לפנים בישראל הרואה (שמואל א') כמו שנאמר (בקהלת) ולבי ראה הרבה חכמה שהראי' גם היא מתייחס אל הלב כאשר היא מתקשרת ומתאחדת עם החכמה שבמוח. והיינו שהרגשת הלב באחדות השי"ת הוא מצד החכמה והידיעה והם מיוחדים כענין (פ"ב דאבות) אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. והשתלמות הדבור הנבואיי הי' אצל ישעי' ע"ה ביחוד כמו שנאמר (ישעי' מ"ט) ד' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. ומשרע"ה אעפ"י שהי' אדון הנביאים אמר (בשמות) לא איש דברים אנכי לפי שמדרגתו הי' מדרגת החכמה המיוחסת למוח שהוא למעלה ממדרגת הדבור המיוחס ללב. ולכך הוא רק הוריד התורה לארץ לפי שסוף המעשה ותחלת המחשבה הם אחד. אבל האמצעיי שהוא הלב שהוא למטה ממדרגתו של משה תכלית יחוד וקישורו הי' על ידי ישעי' שהוא הגדול שבנביאים והשלם בשלימות דבור הלב על האופן היותר שלם כמו שנתבאר. ולפיכך כשחטא בשפתיו הי' מרפא לשון עץ חיים כמו שאיתא (עירובין ט"ז) מאי תקנתיה יעסוק בתורה. והיינו סמא דחיי שבאש של תורה כאשר מתקשר עם דבור הוא רפואת הדבור. ולכך נגד בגחלת מעל המזבח [שהוא עולם העליון כמו שאיתא בתוס' (מנחות ק"י א') בשם מדרש שמיכאל שר הגדול ר"ל שר יקשר כל נפשות ישראל כמו שנאמר ומיכאל שרכם עומד ומקריב בו נשמותיהן של צדיקים והם לקוחות מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון המחשביי כמו שנתבאר לעיל] על שפתיו ועל ידי זה סר עונו ואמר שהוא לא נכוה בזה ההתאחדות האש עם שפתיו אבל המלאך הוצרך שני מלקחיים שהם שני הפסקות. הא' מצד מעלת האש שהוא למעלה ממנו שהוא בעולם האמצעי כמו שנתבאר לעיל. והב' מצד חסרון השתלמות מעלתו גם באותו עולם אמצעי שהוא אינו שלם כמו האדם כמו שנתבאר לעיל. ואחר ב' הפסקות אלו נכוה שהוא כענין שומעין ונבהלין שנתבאר לעיל. אבל ישעי' הוא בעבודתו הי' בידו לקשר ולאחד כח המחשביי וכח הלב והדבור הנמשך ממנו שיהי' כל דבורו בתורה ונמשך מצד החכמה. ואלה השלשה מעלות הם מיוחדים באדם על ידי העבודה שהיא מסורה לו לבד ולא למלאכים וזה כל פרי העבודה במחשבה דבור ומעשה כמו שיתבאר זה במקום אחר:

אך את מטה לוי לא תפקוד כו' בתוך בני ישראל (במדבר א, מט). כי התורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הם אורות. והמשכן הוא מה שהאורות הרוחניות הם מצומצמים במשכן. וישראל הם גם כן אורות התורה. כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה. וכלל הוא, כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, כן יש תרי"ג אורות שכליות בעבדות הבורא והם נקראים אברים הרוחניים והבורא ברוך הוא משפיע תמיד בהשכליות. ויש אדם שמשיג רק השכליות, ויש אדם שמשיג ורואה האיך השפע בא מעילת העילות על השכליות. וזהו הוא מראות הנביא כמו שנאמר (שמואל א' ט, ט) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. וזהו הרמז וזה מעשה המנורה כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה, ובמלאכת המשכן לא נאמר כן, כי המשכן רומז על השכליות, והמנורה, רומז על ראיות השפע הוא בכל רגע מעילת העילות על השכליות. וזהו כמראה אשר הראה ה' את משה, משה ראה איך השפע בא מעילת העילות על השכליות. ולכך לא פקד את הלוים בתוך בני ישראל, כי ישראל הם מורים על אורות השכליות ולוים מורים על השפע הבא מעילת העילות על השכליות. ולכך בטהרת הלוים כתיב (במדבר ח, ז) והעבירו תער על כל בשרם, כי שערות הם בחינות לבוש והלוים רומזים על בחינה עליונה שהוא בלא לבוש כלל: