וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃
הכשרת האברכים
ומעתה כבר יש לך איזה תחבולה לעשות בה מלחמה, אבל זאת תזכור שכמו שא״א לאיש מלחמה שיצא ישר אל שדה קרב מבלי אשר ילמד מקודם קשת, כמו שאמר דוד המלך ע״ה ללמד את בני יהודה קשת [שמואל ב׳ א׳ י״ח]. ועוד טרם שונא הגמור אויב נפשו נגדו לרצחו נפש בין רגע, מוכרח הוא ללמד א״ע, במי שרק מתנגד לו, כלומר בבן עמו שאינו שונאו רק מתנגדו, ולא בא לרצחו נפש. כידוע מלימודי המלחמה [מאניעוורעס] שמצבא אחד מתפלגים ב׳ מפלגות להתאבק זה נגד זה, ואם בהם יעמוד ואת שונאו זה הקל ינצח, אז יתקשה לבו מוחו ועצביו, זרועיו ועורקיו, ויעשה כולו לגבור ואיש מלחמה שלא ירך לבבו ולא יפול רוחו רק ילחם וינצח. כן גם מי שמעלים עין מן רחשי לבו הקטנים שאין בהם איסור, וגם רצונו בהם מעט הוא, ולא חומד להם כל כך, ויעזוב אותם לחמוד ולעשות בלבו וגופו כרצונם, אז כשיבא לדבר שרצונו חזק בו אף גם צד איסור בו, הרבה יצטרך להזיע עד שיתגבר בו ויתרחק ממנו, וגם אינו בטוח אם יוכל לו ליצרו אז. והוא מפני שלא למד קשת בשונאיו הקטנים ולא נעשה גיבור ואיש מלחמה, בהדברים שאין בהם איסור ותאוותו בהם מעטה היא. ולא עוד אלא גם רך לבב ישאר, וציץ נובל שגם נגד רוח קטן לא יוכל לעמוד, וקריאה קלה כי ישמע מן יצרו כבר ירפו ברכיו ומלא קומתו לפניו יפול. ובספה״ק בית אהרן בהליקוטים אשר בסופו איתא, חפציך אסורים פירוש הכלל הוא, חפציך אסורים וואס דיר ווילט זיך טאר מען ניט וכו׳ עכ״ל הק׳ [כל מה שרוצה אתה אסור לך].