וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃
ישמח משה
ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). במדרש רבה (דב"ר פ"ט ו'-ז') למה נגזר עליו מיתה בזה הלשון הן, רבנן אמרו למה הדבר דומה לאחד שכיבד את המלך כו', כך אמר משה בהן קלסתיך, ובהן אתה גוזר עלי כו', א"ל אי אתה זוכר שאמרת הן לא יאמינו לי (שמות ד א). (דב"ר פ"ט ז') דבר אחר אמר ר' אבין מהו הן, למה הדבר דומה למטרונה אחת שעשתה למלך פורפירה. כך אמר הקב"ה למשה קילסת אותי בהן, ובהן אני גוזר עליך מיתה, עד כאן. והנה הדבר אחר שאמר ר' אבין אין לו מובן, דבשלמא לפירוש הראשון הוא בדרך עונש על שאמר הן לא יאמינו לי כו', אך לפירוש השני קשה באמת זו תורה וזו שכרה, בשביל ששבחו בהן, יגזור עליו בהן מיתה, וכל יסודו של המדרש הוא ליישב קושיא זו, ולא ידענא מאי תירץ ר' אבין, והמשל אינו דומה להנמשל, דבהמשל צריך לומר שעשה לה איזה כבוד בזה הפורפירה שנתקברה בו, כדרך מלכים ושרים שמקברין אותו בבגדים חשובין, אך כאן מה כבוד חלק למשה בהן בזה, והיא פליאה עצומה. והנ"ל בזה, על פי דאיתא בזוהר פרשת ויחי (ח"א דף רכ"א ע"ב) ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), לא כתיב ויקרב יום ישראל, אלא ימי, וכי בכמה יומין מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא. אלא הכי תאני כד קוב"ה בעי לאתבא רוחא דבר נש ליה, כל אינון יומין דאקים בר נש בהאי עלמא, אתפקדין מיניה ועאלין בחושבנא כו', זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומין אתקריבא לגבי מלכא בלי כסופא, ולא דחי יומא מניהו וכו', בגין כך כתיבא קריבא בהו בצדיקיא וכו', עיין שם. ובזוהר פרשת תרומה (ח"ב דף קע"ד ע"א) איתא בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא א), היום ממש דההוא יומא אשלימו יומין לאתקרבא לאתר דא, דכתיב הן קרבו ימיך, ימיך ממש, עכ"ל. והנה לכאורה הנאמר ביעקב ובמשה שוין. אך אחר התבוננות יראה הפרש רב בניהם, והערני בזה הרמ"ע ז"ל בתחילת ספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ז' סוף פרק א', אחר שפירש תפלת משה שהתפלל עלינו שאין אנו יכולים להשלים מדת ימינו מפני דוחק הצרות ואנוסים אנחנו, שיהא נחשב כאלו השלמנו ושכרינו לא יקופח בעד כל אותן הימים, עיין שם. ומסיק שם וז"ל: מי שהשלים מידת ימיו כמשה רבינו ע"ה, ואין זה רק מקצת שבחו, שכן בפניו העיד עליו חפץ חסד הן קרבו ימיך, כפירוש הזוהר דקריבו קמיה מלכא בלא כסיפא, יכול להתפלל כגון זו לזכות הרבים, עכ"ל הזהב. ופירש המפרש יד יהודה, ר"ל תפילה זו שהתפלל משה, יאתה לו למשה דייקא ולא לזולתו, לפי שהוא השלים מדת ימיו במצות, יכול להתפלל על אחרים שלא השלימו ימיהן בהן ולומר אונס רחמנא פטריה, עד כאן דבריו. ועל מה שכתב שאין זה רק מקצת שבחיה, פירש וז"ל: רק שכל זה מה שהשלים ימיו אינו אלא מקצת שבחו, שכן אמר לו השי"ת בפניו הן קרבו ימיך למות, וידוע שאין אומרים לו לאדם אלא מקצת שבחו (עירובין י"ח ע"ב), עכ"ל. וכן פירש גם כן בספר יואל משה. ושניהם לא יצאו ידי חובת הביאור, דמה לזה הענין שיוכל להתפלל כן, הא דהוי מקצת שבחו, הלא גם אם היה כולי' שבחיה, מכל מקום כיון שהשלים מידת ימיו, וידע מזה שהודיע לו, יוכל להתפלל כן. והן אמת דיש לומר כפשוטו דאלו לא היה זה רק מקצת שבחו, לא היה מודיעו, וכיון שלא היו מודיעו לא היה מתפלל כן, ואם כן לא יתכן תפלה זו רק למשה שהיה רק מקצת שבחו, ולכך הודיעו לו, ולכך יוכל להתפלל והבן זה. אך אם כך היו כוונתו, היה לו לומר בזה הלשון שאין זה רק מקצת שבחו, ולכך העיד עליו בפניו כו', ואז היה משמע דהעיקר דהתפלה ההוא יתכן למשה דוקא, הוא משום שהודיעו לו ית"ש זאת, רק סיבת הידיעה משום שהיה מקצת שבחו. אבל הלשון הזה שכן בפניו כו', משמע שהביא זאת הא דבפניו העיד לו, רק לראיה שהוא רק מקצת שבחו, אבל העיקר דתפלה זו יתכן רק למשה, תולה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, חוץ מזה דזה הוי סיבת ההודעה, ויש להבין מה תולה זה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, אף אי הוי מודיע לו בלא זה. והנ"ל בזה דדברי הרמ"ע עמוקים, דהא יש להבין איך יתכן דזה הוי מקצת שבחו, הלא אין שום אדם יוכל להשלים יותר ימים ממה שחי בהם, ובאמת בענין השלמה זו יש מדרגות רבות גבוה מעל גבוה איך ומה ובמה, ואף בצדיק אחד יש הפרש רב בין הימים, ופרטות הענין אין לו שיעור, רק שבפשוט הענין מדבר רק דרך כלל שהשלים כל ימיו, ואיך יתכן שכלל זה הוא רק מקצת שבחו, והוא קושיא עצומה למבין. והנ"ל בזה על פי דאיתא בשם האר"י דמשה חי ק"כ שנה, לפי שהוא היה התרומה של כל העולם, ועל כן ימיו ושניו הן התרומה של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני (סנהדרין צ"ז ע"א), וכבר אמרו (זוהר ח"ב קכ"ז ע"א) מאי תרומה תרי ממאה, בעין בינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג). וכבר כתבתי בפרשת בראשית (ו ג) בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, עיין שם דלכך נקרא משה ראשית (עיין ב"ר פ"א ד'), והבן. והנה לפי זה מובן כשם שהתרומה הוא תיקון לכל התבואה, שאם לא נתרמה התרומה כולו מקולקל, כמו שאמרו מאי טבל, טב לא. ונ"ל שעל כן נקרא משה טוב (שמות ב ב), שהטוב של כל ימות עולם על ידו, והבן. אם כן לפי זה היה לו כל הימים של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני, נמצא שמה שאמר לו השי"ת הן קרבו ימיך, משמע רק ימים שחי, הוא רק מקצת שבחו דבאמת היה לו כל ימות עולם. ולפי זה לא יתכן מקצת שבחו זה רק למשה שהיו לו כל ימי עולם, ולפי זה מבוארין דברי הרמ"ע, דבאמת לא יתכן תפלה זו גם למי שהשלים מדת ימיו, דאטו משום דהוא השלים, יבקש שאחרים שלא השלימו יחשבו כאלו השלימו. אך למשה יתכן תפלה זו, דהוא השלים כל ימי עולם, ויוכל לבקש על אחרים שלא השלימו באונס שיחשבו כאלו השלימו, דהא הוא השלימן והוא כללא דיהודאי כמ"ש בזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק וקבל היהודים (אסתר ט כג), והבן. ויומתק יותר על פי מ"ש הש"ך בח"מ סימן כ"א (ס"ק), דאונס רחמנא פטרו אמרינן, אבל רחמנא חייביה לא אמרינן, עיין שם. אם כן לפי זה לא יתכן רק לפטור מעונש על ידי טענת אונס, אך לא לענין לקבל שכר, והבן. רק משה היה יכול להתפלל על זה, מטעם שהוא השלימו. והן הן דברי הרמ"ע דיתכן תפלה זו למשה דייקא שהשלים מדת ימיו והיו מקצת שבחו, משום דהוא תיקן כל ימי עולם, אם כן יוכל להתפלל כנ"ל, אם כן דברי הרמ"ע עמוקים ומפורשין לא ירדו לסוף דעתו כנ"ל.
ישמח משה
ועל פי זה יתבאר הא דאיתא במדרש (שמו"ר נ"א א') אלא פקודי המשכן, כך פתח ר' תנחומא בר אבא (משלי כח כ) איש אמונת רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונת זה משה, דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, רב ברכות שכל הדברים שהיה גזבר עליהם מתברכות, ואץ להעשיר זה קרח שהיה לוי ובקש להיות כהן גדול, מה היה סופו ותפתח הארץ את פיה ותבלעה אותם (במדבר טז לב), עד כאן המדרש. והוא תמוה מאד (א), מה ענין זה לריש פקודי, (ב), איזה דבר והיפוכו יש בזה דמשה היה נאמן, והיו מתברכין הדברים שהיו גזבר עליהם, וקרח שבקש להיות כהן גדול נבלע, דמאי ענין זה לזה. והנה המתנות כהונה מדקדק דמאי ענין ברכה צריכין אלה הדברים. ואמנם על פי מ"ש יתבאר הכל, דהנה לפי מה שפירשתי יובן דמ"ש בזוהר דהברכה שברכן משה יהא רעוא דתשרי ברכה בעובדי ידיכו, ומ"ש רש"י על התורה (ד"ה ויברך) שברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם, וכן איתא בתרגום יונתן, וכמדומה שכן מפורש בגמרא, הכל בקנה אחד עולה, וכן מה שפירשו ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב ב), שלא היה רק טוב, שלא נהנה מעץ הדעת טוב ורע ולא נתערב בו רע, ומה שפירשו (סוטה י"ב ע"ב) שראתה השכינה עמו הכל אחד, דזה תולה בזה.
אגרא דכלה
(בראשית א ב) והארץ היתה תהו ובהו (ב"ר פ"ב ה') אלו מעשיהם של רשעים, (בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. המאמר הוא תמוה וכי ס"ד שיחפוץ השי"ת במעשי רשעים. ובאם תבין מה שפירשנו לעיל במאמר והוא גלי עמיקתא ומסתרתא, דהכוונה מעשיה"ם של רשעי"ם שהצדיקים עושים, דהיינו שמעלים בכל יום ניצוצות קדושות המובלעים בין הקליפות ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, תבין כל זה. אך אף על פי כן עלה בדעתנו לבאר המאמר הזה בג' אופנים. אופן א', על פי מה שכתבו המקובלים הקדמונים והוא דרך בעל התמונה, שהעולם מתנהג על פי סדר השמיטות, וקודם לזה העולם היה משמש אור החסד שבעת אלפין שנין, וכעת הוא שמיטת הפחד והגבורה, ולכך הוא עולם הנסיון והבחירה והרשעים גוברים בו, מחמת התגברות היצר הרע וקליפות דאתיין מסטרא דשמאלא כידוע, מה שאין כן בשמיטת החסד התנהגות הנשמות כמלאכי מרום. ומעתה לא יפול לב אדם קרוץ מחומר מה זה עשה הש"י לנו לברוא בעולמו התנגדות ית"ש, כי כן גזרה חכמתו ית' בשמיטה החזקה הלזו, לקרב כל המדריגות התחתונים מסטרא דשמאלא שיכלל הכל באחדותו ית"ש, על ידי נסיון וצירוף וזיכוך הנשמות הקדושים המתגברים בכל ימיהם בתוקף ועוז להפך מר למתוק, וזה הוא תענוגו ושעשועו של יוצר בראשית, והבן משל הזונה המבואר בזוהר הק' (ח"ב קס"ג ע"א). והנה הנשמות המתפתים אחר סטרא דשמאלא, מתגלגלים בגילגול אחר גילגול וצירוף אחר צירוף עד שיצא לצורף כלי קדוש וטהור, באופן שהבורא הכל חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, עד שיכלה שתא אלפי שנין (סנהדרין צ"ז ע"א), ואחר כך אלף שנין שבת להקב"ה ובהן עתיד הקב"ה לחדש את עולמו, ואז יוחזרו כל הדברים אל שרשם וימלא כבוד השם את כל הארץ. והנה קבלת הקדמונים הוא שלפעמים יבא נשמה קדושה שהיתה בשמיטת החסד תבא לזאת השמיטה, לתקן הדור שלא יתגברו הרשעים מסטרא דשמאלא, ואלו הם שנכתב אצלם היה, כמאמרם ז"ל (ב"ר פ"ל ח') עולם חדש ראה, כדכתיב (שמות ג א) ומשה היה, (שמות א ה) ויוסף היה, (אסתר ב ה) איש יהודי היה. והנה הצדיקים האלו ודאי נשמרים מכל טומאה וחלאה כיון שבאו רק לתיקון הדור, ואם כן יש מקום לומר שהקב"ה חפץ יותר במעשיהם של רשעים מזו השמיטה, כיון שסוף כל סוף על ידי גלגולים וסיבות רבים יתגדל ויתקדש שמו ית' עליהם ביתר שאת ויתר עוז על ידי שמהפכים מר למתוק, מה שאין כן אלו הצדיקים הקדושים אשר נדמו כמלאכי רוח משרתי אש. וזה אפשר לומר בכוונת מאמרם והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהם של רשעים, ר"ל זו השמיטה שהרשעים גוברים בו, ועל כן ויאמר אלקים יהי' אור, שולח הקב"ה בכל פעם שעלה ברצונו נשמה קדושה מעולם החסד לזו השמיטה להאיר מתוך חשיכה ולהחיות עם רב, אבל איני יודע באיזה מהן חפץ כמו שפירשנו לעיל, כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ, דמכל מקום כיון שבאים הנשמות הקדושות לזה העולם, נבחנים גם כן בנסיון וצירוף בהתחייבות השמיטה, והרי מלאכי מרום הנפילים אשר היו בארץ, נתגשמו בזה העולם וחטאו והחטיאו, מה שאין כן אלו התמימים ימליכוהו בעולם, והבן. וזה שלמדו רז"ל (סוטה י"ב ע"א) בגזירה שוה דכי טוב, כתיב במשה (שמות ב ב) ותרא אותו כ"י טו"ב, וכתיב במעשה בראשית את האור כ"י טו"ב, מלמד כשנולד משה נתמלא הבית מלא אורה, וכבר כתבנו דעת הקדמונים דנשמת משה היה גם כן משמיטה העברה, והבן: