חסידות על שמות ג:יב

וביאור הענין כי השי"ת הציב קיץ וחורף כנגד יום ולילה ויום רומז על התערבות הדרגין שמקבלין זה מזה כדכתיב (ישעי' ו') וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין וכל צבא מעלה מקבלין מלמעלה ומשפיעין למטה וכל ההשפעות יורדים בקומה שלימה בסדר השתלשלות הגם שמצד השי"ת אין מהצורך לשום סדר השתלשלות כי הוא ית' נמצא בכל פרט ופרט אמנם השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא בזוהר חדש (ב'.) ומבואר בתקוני זוה"ק (תיקן כ"ב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון אחרנין משאר דרגין ואיהו לית לי' חושבן כד שריא על כל עלמין והיינו שהרצון יתב' הבא בהתלבשות הבריאה בסדר השתלשלות נקרא ראשון כי בזה הרצון העליון הנקרא אחד אין שום מקום להבריאה כי בזאת הרגע שמנהיר השי"ת זה האור נתבטל כל הויות הבריאה. וברגע אח"כ לא נשאר מזה האור כלום ביד הבריאה כי זה האור נקרא עתיקא שנעתק מהני יומין משא"כ בזה הרצון שנקרא ראשון שהולך בסדר השתלשלות בו יש מקום אפילו להדרגא הנמוכה ביותר וזהו שאיתא בזוה"ק אמאי בעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא היינו שאז האיר השי"ת לישראל איך שנתאחדו באמת הרצון עליון מעתיקא שנקרא אחד ביחד עם הרצון מזעיר אנפין הנקרא ראשון כדאיתא בזוה"ק (אדרא זוטא ר"צ.) אמר ר"ש כל מה דאמינא דעתיקא קדישא וכל מה דאמינא דזעיר אנפין כלא חד וכלא היא חד מלה לא תלי' בי' פירודא וכו' כי ביציאת מצרים הראה להם השי"ת אור עתיקא כדאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ח.) בעתיקא תלי' מלתא וכל הברירין מפאת זעיר אנפין נעשו אח"כ כדכתיב (שמות) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזה היום הנקרא בעשור הראה להם השי"ת דכלא חד וזהו דאנהיר מיובלא לסיהרא וכן הוא בעשור לחודש תשרי כמבואר בזוה"ק (תצוה קפה:) ובעשור לחודש השביעי הזה וגו' מאי בעשור אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עלאין אתיין אלין על אלין למשרי על סיהרא ולאנהרא לה וכו' וזהו כדאיתא במדרש שבעשור לחודש תשרי שוין ישראל למלאכי השרת וכו' אלא שאז הוא זאת ההארה ע"י שישראל מבטלים א"ע בחמשה העינוים כי אז הם האתוון למפרע כמבואר שם בזוה"ק (תצוה קפ"ו.) אבל ירחא שביעאה דילי הוא מסופא דאתוון אבל על ניסן מבואר שם החודש הזה לכם דלכון איהו באתגלי' בסדורא כסדר דאתוון וגו' היינו שהצירוף הוא בסדר השתלשלות "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ ובו מתחילים כל השפעות הגם שהשפעה בשלימות נגמר בחמשה עשר בניסן כדאיתא בזוה"ק (אמור ק"ב:) ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וחמשה עלייהו דמלכא מ"מ ההכרה בזאת השלימות מתחיל עוד מבעשור לחודש וכענין שמצינו בזוה"ק (ויצא ק"נ.) גבי יעקב אבינו דאשתלים לעילא ותתא אבל לא באתגלי' ואי תימא דאשתלים בההוא שעתא לא אלא חמא דישתלם לבתר זמנא וכו' היינו שהי' מכירים בו כל השלימות גם קודם דאשתלים כך הוא הענין מבעשור לחודש שמתחילין להכיר בו כל השלימות גם קודם דאשתלים וזהו שאיתא שם בזוה"ק ועל דא פריש משה ואמר משכו וקחו לכם צאן כמה דכתיב צאן ועבד ושפחה היינו כי ענין צאן ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שיש בהם המשכה שנמשכין זו אחר זו וכן נקראו בלשון גמ' משכוכיתא (ב"ק נ"ב.) כיון שמסר לו משכוכית קנה כל העדר וכו' מאי משכוכית וכו' עיזא דאזלי בריש עדרא וזהו כמו שאיתא בגמ' (שבת ע"ז:) מ"ט עיזי מסגו ברישא כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא וענין עז מבואר בזוה"ק (שמיני מ"א:) ואי תימא האי עז דשרי' עלי' רוח מסאבא לגו לאו הכי דאי רוח מסאבא שרי' בי' אסיר לן למיכל. אלא אעברן בגוי' ויתחזון לקבליהון וכו' היינו שענין עז אינו חושך לגמרי אלא סמוך לחושך ויש בזה עדיין בכח האדם להמשיך שם את האור ע"י עבודתו וכפי שהאדם ע"י עבודתו ממשיך שם את האור כך מקנה לו השי"ת גם מהחושך הקודם לאור היינו שאחר עבודת אדם מראה לו השי"ת שכל החשק שהיה מקודם גבי זה האדם לדברים שהם משוללי אור זה הי' רק מחמת הנקידה מהרצון י"ת הנמצא בתוכם הרי שע"י עבודה משיג האדם קנין גם בויהי' ערב הקודם לויהי בוקר ובהחשוכא הקודמת לנהורא וזהו הענין משכוכית עיזא דאזלי בריש עדרא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא ועל זה מבאר (שם) הזוה"ק משכו וקחו לכם צאן כמה דכתיב צאן ועבד ושפחה וכו' היינו כי צאן הוא משכוכית שרומז על התחלות ההמשכה בעת שהוא עדיין בהרהור שאז הוא עדיין כל הבחירה בתוקפו והאדם מושל עדיין בבחירתו כי אח"כ כשנתלבש זה ההרהור ברצון הלב אזי נתמעט הבחירה וכשיורד עוד למטה בהתלבשות המחשבה נתמעט הבחירה ביותר וזה שנתמעט כח הבחירה נקרא עבד ושפחה עד היכן שנעשה כ"כ משוקע בהתאוה עד שאין לו עוד שום בחירה לזוז ממנה וזה נקרא בכור השבי ועל זה אמרו ז"ל (מכילתא יתרו) אין עבד יכול לברוח ממצרים היינו שהי' משוקע כ"כ בהתאוה עד שהי' נדמה לו שכל חיותו תלוי בזה וזהו ע"ז ממש לזה מזהיר כאן הכתוב משכו וקחו לכם צאן וכמה דכתיב צאן ועבד ושפחה וכמבואר (מכילתא בא) משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה היינו שמיד בההתחלת ההמשכה שמתחילין ישראל לקבל בתפיסתם כל עוד שנקרא צאן יהי' צאן של מצוה לבל יתרחק להלן להיות נקרא עבד ושפחה כי אם תיכף בהתחלת הקבלה יקבעו שם ישראל הכבוד שמים וע"י זה ישיגו קנין גם בהחשוכא הקודמת לנהורא והנה זה השבת נקרא שבת הגדול וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה גדול ה' ומהולל מאד וגו' גדול מורה על התפשטות אורו ית' היינו שמזה השבת התחיל אור קדושתו יתב' הקבוע וקיימי' להתפשט על כל הזמנים דישראל מקדשי להו כדאיתא בזוה"ק ואנן נסבינן מזכור שמור (תרומה קל"ה.) היינו כי ענין גדול הוא כמבואר במדרש תנחומא גדול היית עד שלא בראת עולמך ומאימתי נתגדלת משבראת עולמך היינו כי באמת מצדו ית' אין שום שינוי כלל מקודם בריאת עולם לאחר בריאת עולם כמאמר אתה הוא משנברא עולם ואתה הוא עד שלא נברא עולם וזהו נמי שאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ז:) אי הכי שינוי אית בין רחמין לדיין אלא קודם דברא עלמא אתקרי הוא בכל אלין דרגין על שם בריין דהוו עתידין להבראות דאי לאו בריין דעלמא אמאי אתקרי רחום דיין אלא על שם בריין דעתידין וכו' הגם לפי הנראה יש עדיין שינוי כי קדם דברא עלמא הי' כל אלו הדרגין בכח ולא בפועל ואחר דברא עלמא יצאו אלו הדרגין מכח אל הפועל אמנם זה השינוי הוא רק מצד תפיסת אדם שתפיסתו הוא מצומצם תחת גבול הזמן ואין בידו להוציא שום דבר מכח אל הפועל בלתי שיעבור דרך גבול הזמן והמקום לזה יש בתפיסתו ג"כ שינוי מכח לפועל משא"כ למעלה מהזמן והמקום ששם הוא בלי גבול אין שום חילוק בין עבר והוה ועתיד וכמו כן אין שם שינוי בין כח לפועל ועל דרך שמצינו בגמ' כל שבידו לעשות אינו מחוסר מעשה (קידושין ס"ב.) והוא ית' שהכל בידו אפילו מה שהוא רק בכח נמי אינו נחשב מצד השי"ת מחוסר מעשה. ואין שייך מצדו ית' שום שינוי מקודם הבריאה לאח"כ והי' באמת מלך גם טרם כל יציר נברא וזה שנאמר שם לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא הוא הפירוש שנקרא מלך גם מצד תפיסת הבריאה אבל מצדו ית' אין באמת שום התחדשות מקודם בריאת עולם לאחר בריאת עולם וזהו שאיתא (שם) גדול היית עד שלא בראת עולמך ומאימתי נתגדלת משבראת עולמך היינו שנתגדלת גם מצד תפיסת הבריאה אבל מצדו ית' הי' נקרא באמת מלך גם טרם שנעשה בחפצו כל והי' גדול קודם בריאת עולם ממש כמו אחר דברא עלמא בלי שום שינוי והתחדשות כלל אכן זה האור שהוא מצדו ית' שאין בו באמת שום שנוי והתחדשות נקרא זכור ואנן נסבינן מזכור שמור היינו שזאת הקדושה דישראל מקדשי להו נמשך מהקדושה דקבוע וקיימי' ומאי משמע שהמקום השורש של ישראל הוא בהקדושה דקבוע וקיימי' מצדו ית' ששם עלה ישראל במחשבה וכדאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ג) ויהי המקריב ביום הראשון מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים ראה האיך כתיב בבריית יום ראשון ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה הי' יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים וכו' היינו כי ראשון מורה על התלבשות הרצון ית' בתפיסת ישראל על זה נאמר ויהי המקריב ביום הראשון וגו' ופר אחד וגו' רומז על הקדושה דקבוע וקיימי' שזאת הקדושה דקבוע וקיימי' מצדו ית' נתפשטה על כל הזמנים דישראל מקדשי' בפעולת עבודתם כי ישראל עלה שם במחשבה ולהיות שבזה השבת התחילו נמי ישראל לשבות ברצון לבם הגם שאמרו ז"ל במדרש (שמות פרשה א') ישמח משה במתנת חלקו כי הוא פעל בבקשתו לפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע לשבות מעבודת פרך ובירר להם את יום השבת אמנם זאת לא הי' נקרא שביתה ברצון כי כן הי' שובתים אם הניח להם פרעה ביום אחר מימי השבוע כי מי לא יחפוץ לשבות מיגיעות עבודתו הקשה אכן בזה השבת שהי' אחר ר"ח ניסן שבו נתעורר היובל כי כמו שהיובל מתחיל מר"ח תשרי ובעשור בו נגמר היובל בשלימות כדאיתא בגמ' (ר"ה ח':) מר"ה עד יוה"כ לא הי' עבדים וכו' אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהן בראשיהם כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וכו' כך נתעורר היובל גם בר"ח ניסן ובעשור בו מנהיר מיובלא לסיהרא כמבואר בזוה"ק שם היינו שבו נפתח היובל ויוצאין לגמרי לחירות וזה השבת ששבתו ישראל אחר פתיחת היובל לגמרי ונקרא שבת הגדול כי לא הי' להם עוד עבודה קשה לשבות ממנה לתועלתם כי אם כל שביתתם התחיל אז רק כדי לקיים מצות שבת ברצונם הטוב וזה הרצון שמוסיף האדם מצדו נקרא גדול כמבואר במדרש (המובא לעיל) שע"י זה הרצון המתחדש בתפיסת הבריאה נתגדלת ביותר ולכן נקרא זה השבת שבת הגדול להורות אשר לבד הקדושה דקביע וקיימי' שיש בו יש בו נמי חלק לישראל מצד הרצון שבתפיסתם כענין שמצינו בירוש' (שביע' פ"ו) גבי מעשר שקבלו עליהם בימי עזרא כיון שקבלו עליהם מרצונם מעלה הכתוב עליהם כאלו המה עשו זאת המצוה מדעתם ויש להם חלק בה שיהי' נקרא על שמם כאלו המה עושים אותה מדעתם כך ע"י הרצון שהוסיפו ישראל מדעתם בזה נחשב הקדושה שבה אף שהוא קבוע וקיימא מששת ימי בראשית על שמם ממש ויש להם חלק בה ע"ד שאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ז:) וקראת לשבת עונג דיזמין לי' מבעוד יום וכו' היינו אף שקדושת שבת הוא באמת גם בלעדי הזמנת אדם כי קדושתה הוא קבוע וקיימא מצדו ית' מ"מ ע"י זאת ההזמנא שמזמין אותה האדם ומכין עליו מבעוד יום נקראת הקדושה על שם האדם שהוא מזמין אותה וזהו נמי שאיתא במדרש רבה בראשית (פ' י"א) שהשיב השי"ת לשבת כנסת ישראל הוא בן זוגך היינו בזה שישראל מוסיפין עליו רצון לשבות בזה היום בנדבת לבם מזה מוכרח שיש להם באמת חלק בקדושת שבת כי באמת מצד עצמית הקדושה של שבת אין לה צורך לשום שביתת אדם כי מאחר שהמצוה הוא לשבות בו ביום. שובתים בו ממילא כל הפעולות וכל מה שנראה לעיני בשר שפועלים הוא רק דמיון וכאין וכאפס נחשבו כל הפעולות אז וא"כ מה זה ששאל שבת לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג כיון שכל הפעולות שבעולם שזה היום לשביתה נחשבו ומה זה ג"כ שהשיב לה השי"ת כ"י יהי' בן זוגך אלא שבזאת השאלה והתשובה מראה השי"ת החלק שיש לישראל בשורשם גם בהקדושה דקבוע וקיימי' שכנסת ישראל המה הזווג של שבת שהקדושת שבת יהי' נקרא על שמם שהם הזמינו אותה עד שכנסת ישראל ושבת לקדושה חדא יחשב לזה מצינו בגמ' (ברכות מ"ט.) גבי שתי קדושות שאין אומרים בברכה אחת לבר ממקדש השבת וישראל והזמנים והוא משום שכולן לקדושה חדא יחשבו ויען שזה האור התחיל לזרוח בזה השבת לכך נקרא שבת הגדול:

נראה לבאר מפני מה על כל המצות מתרי"ג מצות מברכין שהחיינו ועל מצות ספירת העומר אין מברכין שהחיינו. דהנה איתא בכתבי האריז"ל על פסוק (שמות ג, יב) תעבדון את אלהים על ההר הזה, דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם תחת כנפי השכינה ועל זה הוצרך להם לספור ז' נקיים ובלא ספירת הז' נקיים לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע. וזהו פירוש הפסוק תעבדון את האלהים, פירוש תעבדו נו"ן עד כאן לשונו. ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד ותיכף ומיד יתחיל הקירוב אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה:

ביאור הענין להיות שיציאת מצרים הי' קודם זימנא כמבואר בזוה"ק (נח ס"א:) בגין דמשתתפו בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובגין כך עביד בהוא דינא ואובד לון מעלמא בלא זמנא וכו' ועל זה רומז הכתוב כי בחפזון יצאתם ממצרים היינו שהי' עדיין גבי ישראל כמה לבושים שלא הי' מאיר בהם את האור אבל על הישועה שיהי' לעתיד נאמר כי לא בחפזון תצאו וגו' להורות שאז יהי' מנהיר אור הישועה דרך כל לבושי ישראל לבלתי ישאר מהם שום לבוש בחושך וישועה כזו נקרא בזימנא משא"כ הישועה מיציאת מצרים שהי' בחפזון בלא זימנא כי הי' עדין גבי ישראל כמה לבושים בחושך וכמו שהי' באמת אז טענה הללו והללו עובדי ע"ז כדאיתא בגמ' וכאשר הישועה הוא בלא זימנא ואז אין עדין גבי ישראל הכלי בשלימות אלא שהשי"ת מאמין להם שיבררו א"ע אחר הישועה עד שיגמר אצלם הכלי בשלימות ועל זה מתעורר תמיד קטרוג א"כ למה אינו מאמין השי"ת גם לאומה אחרת שאחר הישועה יבררו א"ע גם המה עד שיגמור אצלם הכלי בשלימות מדוע בחר בישראל דווקא ולא באומה זולתה ואם מחמת שהשי"ת בענמו יגמור הכלי גבי ישראל אף שלעת עתה המה משוללי כלי א"כ הלא השי"ת הוא כל יכול לגמור את הכלי גם גבי אומה אחרת ומה זאת שבחר בישראל דווקא לעשות להם כלי וכענין הקטרוג שהי' נמי בהתחלת בריאת עולם על הצורת אדם מאחר שבעת לידתו הוא קטן הדעת יותר מכל הברואים כי שור בן יומו קרוא שור ומדוע בחר השי"ת דווקא בהצורת אדם מה אנוש כי תזכרנו וגו' ואותו הקטרוג מה אנוש וגו' נתעורר באמת על כל הישועות הבאים קודם זימנא לכן ביציאת מצרים שישראל לא הי' להם עדין מצדם שום כלי כי הי' משוללי עבודה אלא שהשי"ת הבטיח למשה רבינו (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שיעשה אותם כלי לעבודת ה' ואי לזאת כן יכול השי"ת לעשות כלי מאומה אחרת ג"כ. ולכן השיב מרבע"ה להשי"ת מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ושראל וגו' היינו מה יש להשיב ולהשתיק זה הקטרוג ואמר לו השי"ת וזה לך אות וגו' ומלת אות רומז על סימן מובהק כענין שמצינו בגמ' ובאבידה צריך ליתן אות כי עיקר הכלל מזה החפץ שנאבד נכלל בהאות מאותו החפץ לזה מי שיודע את האות הוא סימן מובהק שהחפץ הנמצא הוא שלו כי האות הוא עקר החפץ וכן כאשר נעלם ונסתר האור אז צריכין לשמור היטב את האות ולהכיר אותו וזהו שאמר לו השי"ת למרע"ה וזה לך האות כלומר כי ע"י זה האות תכיר היטב את כל האור מהשורש ותבין שפיר להשתיק את הקטרוג וזה האות נקרא אות ברית שרומז על התקשרות ישראל בהשורש כדאיתא בזוה"ק (אחרי ע"ג) אורייתא אקרי ברית וקב"ה אקרי ברית והאי רשומה קדושא אקרי ברית וע"ד כלא אתקשר דא בדא ולא אתפרש דא מן דא וכו' ועל זאת ההתקשרות מאות ברית רומז נמי הקשת כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ח"י ל"ט) אות ברית דאתמר בי' כמראה הקשת וכו' וסימנא דא יהי' בידך עד דתחזי קשתא בגוונא נהירין וכו' ומיד אתגלי' ההוא דאתמר בי' וזה לך האות וכו' לקיימא בי' כימי צאתך מארץ מצרים וכו' ומזה האות הבין מרבע"ה כל עומק האור כדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ט) ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. ענן דא מה הוא אלא דא הוא דכתיב את קשתי נתתי בענן תנינין דההוא קשת אשלחת לבושוי ויהיב לון למשה ובההוא לבושא סליק משה לטורא ומני' חמא מה דחמא ואתהני מכלא עד ההוא אתר וכו' וענין קשת הוא חצי עיגול וזה מורה על הלבוש שהציב השי"ת בזה העולם שהכבוד שמים כביכול אינו בשלימות בלתי עבודת ישראל וכנגד זה הוא הירח שרומז על עבודת אדם ג"כ חצי עיגול להורות שדווקא ע"י עבודת ישראל יהי' העיגול בשלימות הגמור וזה הוא שאמר לו השי"ת למרע"ה וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו כשתגיע לההר הזה אז תראה מפורש זה האות ברית והקשת בגוונין נהירין ותכיר היטב בסימן מובהק שישראל המה חלק ה' ונקשרים בהשורש ית' ואין מהצורך כלל לעשות אותם כלי מחדש כי כבר משורשם המה חלק ה' עמו וזה הסימן מובהק תכיר כשתגיע להר הזה וכמאמרם ז"ל בגמ' (שבת פ"ט.) הר סיני שמשם ירדה שנאה לעכו"ם כי כל האומות כאשר ראו את האור ברחו ולא רצו לקבלו. וישראל דחקו א"ע תחת ההר בכל לבבם ובכל נפשם לקבל את התורה זאת בעצמו הוא אות מפורש וסימן מובהק שהשורש ישראל נקשר בהרצון ית' כמבואר בזוה"ק (תרומה קכ"ח) מנא ידעינון דהא קב"ה אתרעי בי' בב"נ ושוי מדורי' בי' כד חזינון דרעותא דב"נ למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בכל לבא ובכל נפשא ודאי תמן ידעינון דשרי' בי' שכונתא וכו' היינו כי אדם כזה שאין השי"ת חפץ ביקרו אינו מבקש כלל למרדף ולאשתדלא בעבודתו ית' ולזה ברחו האומות מזה ההר ולא רצו לקבל עול תורה כי נפרדים המה מהשורש ואין להם שום חלק בו כי חלק ה' הוא רק ישראל עמו וכאשר הראה השי"ת זה האות והסימן מובהק אזי נשתתקו ממילא כל המקטרוגים כי הי' מכירין מפורש שמגיע לישראל במשפט ובשורת הדין כל מיני ישועה אף בלתי עבודתם כי נקשרים המה ברצונו ית' עוד מכבר מהשורש וכמבואר בזוה"ק (בשלח מ"ח) בעתיקא תלי' מלתא וכו' וזה הוא כוונת הזוה"ק שמבאר כאן כל ב"נ דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה וכו' כדין אתיין ואודן לי' להקב"ה על כל אינון נסין וגבורן ואודאן לי' וכו' היינו כי מזה שנתגלה שישראל ראוים לישועה עוד מעתיקא נשתתקו ממילא כל המקטרוגים. וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתי' וכו' היינו כי מזה שאינו נתיישן זאת הישועה גבי ישראל ומרבין בגודל שמחה לספר ביציאת מצרים ניכר מזה ששורשם נקשר בעתיקא וקב"ה אתרעי בהו כדין אתוסף לי' חילא וגבורתא לעילא כי ע"י זה נתבטלו כל המקטרוגים על ישראל ומבאר הזוה"ק זה הענין עוד ביותר ביאור וכתב כגוונא דא מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מה דעביד. אי תימא למאי אצטריך. אלא מקטרגא קאים תדיר קמי קב"ה בגין לאשתעי ולמתבע חובי ב"נ וכו' כיון דאקדים ב"נ ומפריט חטאוי כל חד וחד לא אשאיר פטרא דפומא לההוא מקטרגא ולא יכול למתבע עלי' דינא וכו' היינו כי רצונו הפשוט ית' הציב בזה העולם אילנא דספיקא ומפאת זה מוכרח נמי שיה' חושך היינו טוב ורע והאדם בעבודתו יברר הטוב מהרע ויכיר את האור דווקא מתוך החושך כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ד.) לית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא ולית טובא אלא מגו בישא וכד אעל ב"נ באורח בישא ושביק לה כדין אסתליק קב"ה ביקרי' אית למנדע טב ואית למנדע רע ולהדרי גרמי' לטב ולית טוב אלא דנפיק מגו בישא וכו' נמצא כשאדם עושה תשובה ומפרט חטאוי היינו שתולה את החטא בעצמו והבהירות מהתשובה תולה בהשי"ת ע"י זה נתברר שזה האדם בעצמו הוא האור מתוך החושך וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא כלל כי מה יכול לקטרג שזה האיש הי' בחושך ובמצב רע כיון שהרצון ית' הציב כך שיהי' אילנא דטוב ורע אור וחושך ואית למנדע טב ואית למנדע רע ולהדרי גרמי' לטב היינו שיעבור הטוב דרך הרע והאור דרך החושך למען שיכיר יתרון האור דווקא מתוך החושך וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מ"ז:) תועלתא דנהורא לא אתי' אלא מן חשוכא וכו' נמצא שזה האיש השב מהדרך רע שהלך בו מקודם הוא דבוק לגמרי בזה הרצוץ ית' שהציב כך שיברר אדם את הטוב מן הרע ויכיר את האור מתוך החושך הרי שזה האיש העושה תשובה ומפרט חטאיו הוא בעצמו העובר דרך החושך שמכיר את האור מתוך החושך שהי' אצלו מלפנים וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא כגוונא דא הוא הסיפור מיציאת מצרים בליל פסח וכן הסיפור מכל הניסים כמו שמדייק שם לעיל הזוה"ק ואי תימא אמאי איהו חובתא דא והא קב"ה ידע כלא כל מה דהוי ויהוי לבתר דנא וכו' אלא ודאי אצטריך ב"נ לפרסומי ניסא וכו' בגין דאינון מלין סלקין וכל פמלי' דלעילא מתכנשין וחמאן לו ואודן כלהו לקב"ה וכו' היינו להראות בזה שמרבין לספר ביציאת מצרים אשר אף שהי' קדם זימנא ובחפזון ולא הי' מאיר עדין בכל לבושי ישראל את האור בכל זאת נתברר בזה שמרבין לספר את גודל ההתקשרות של ישראל בשורשם העליון ית' אשר שם בשורשם העליון הם ישראל נקיים ומבוררים גם קדם זימנא כי בעתיקא תלי' מלתא וממילא לית לי' למקטרגא פטרא דפומא: