חסידות על שמות ה:א

במשנה (סוף תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו'. ואח"כ בגמ' אמרו טעמים ע"ז על מה שלא היו ימים טובים כזה אבל היכן מצינו רמז בתורה לזה שנקרא ט"ו באב יו"ט. נראה לי שהוא ממה שנא' (סוף שופטים) הנה חג ה' בשילו מימים ימימה וגו' והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וגו'. ולא פירש איזה חג הוא מימים ימימה והרד"ק פי' על יוהכ"פ שבו נזכר במשנה ובנות ירושלים יוצאת וחולות בכרמים. אבל היכן מצינו שיהי' נקרא יוהכ"פ חג אבל נקרא רק מקרא קודש דחג נקראים רק הג' רגלים חג המצות וגו' דחג הוא לשון שמחה בכ"מ דלכן בלשון חז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתינו וכמו שא' (חגיגה י':) חוגו חגא פירש"י להרבות שמחה. ומ"ש בתוס' די"מ חג מלשון רקידה כמו יחוגו ויניעו כשכור גם שם הוא מלשון שמחה שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א ל׳:ט״ז) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתי' וגם מחולות בכלל ודוחק לומר שמרמז על יוהכ"פ. לכן נראה דחג ה' בשלו וגו' המכוון על ט"ו באב דכל החגים לא נקראו חג ה' ואף בסוכות שהוא זמן שמחתינו וכתיב בי' מפורש מצות שמחה כתיב ושמחת בחגך שהוא שמחת ישראל זכר ליציאת מצרים. ורק מצינו בתורה אצל אהרן שאמר חג לה' מחר על י"ז בתמוז שאז נשלם המ' יום ראשונים שהי' משרע"ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול הי' אז חג לה' שאז הי' צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה. וכמו שנא' במצרים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ולא מצינו שעשו ישראל חג במדבר ואם על החגים הג' רגלים שקיימו הלא קיימו כבר חג המצות במצרים ג"כ. אך ענין ויחוגו לי במדבר הכונה על מתן תורה ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות הי' אז בי"ז בתמוז החג לה' שהוא יום שמחת לבו שאז הי' נתקיים כמו שדרשו חז"ל ע"פ חרות על הלוחות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והי' נחקק הד"ת בלב ישראל. אך אחר הקלקול נדרש על יוהכ"פ שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות הפסוק ביום חתונתו דלא היה חרות ונחקק בלב כ"כ בלוחות אחרונות. וביום שמחת לבו נדרש על בנין בהמ"ק שיבנה במהרה בימנו שרק אז יתוקן הכל:

ויקרא אל משה וגו' (ויקרא א א). בתנחומא (ויקרא סי' ג') זה שאמר הכתוב (משלי כט כג) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שבורח מן השררה השררה רודף אחריו, משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), ואמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), אמר לו הקב"ה סופך לילך, כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלקי העברים וגו' (שמות ה א), אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, אמר לו הקב"ה ישבת לך, בא דבר אל פרעה (שמות ו יא), לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם הבאר, הגיז להם את השליו, והקיפן ענני כבוד, ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה ולהזהירם איך יקרבו קרבן לפני, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד, זה משה שנאמר (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, לכך נאמר ויקרא אל משה, עד כאן המדרש. והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. (א), מה ענין זה שאמר משה אחר תשובת אותו רשע וכבר עשיתי שליחותי לכאן, בשלמא קרא קמא בי ה' שלח נא ביד תשלח, הוא להורות שברח מן השררה דהוא עצם הדרשה, אבל זה שנאמר כבר עשיתי שליחותי, אין לו שייכות כלל לכאן. (ב), מאי ענינו של הדרשה זו לקרא ויקרא אל משה. (ג), מה דעתו של משה במה שעמד וישב לו, וכי לא ידע שצריך ללמדם טומאה וטהרה וקרבנות, הלא כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה הכל בסיני נאמר לו (תו"כ כ"ה א'). (ד), למה מקודם אמר הלך וישב לו, וכאן אמר עמד וישב לו. (ה), מה דאמר חייך יש לפניך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני הלכות טומאה וטהרה והקרבנות, והלא כולם יעידין ויגידין שיותר בניקל ללמד טומאה וטהרה והקרבנות, מלקרוע את הים ומלהוריד את המן שתלמיד חכם מובהק יכול ללמד, אבל מופתים כאלו לא יכול עשוהם רק כשידבק החלק בכל בתכלית הדבקות. (וא"ו), הוי ושפל רוח יתמוך כבוד וכו', אם הכונה כפשוטו, הלא כבר נתבאר זה בהפתיחה ופירוש אחר כך לסוף הוציאם ממצרים וכו', ואלו רצה לחזור הדברים שם, היו ראוי לסיים הוי ושפל רוח וכו', אלא ודאי דהכונה כאן לענין אחר יותר עמוק, ויש להבין מה היא. (זיי"ן), מאי ראיה מייתי מפסוק ותחסרהו ומאי צורך לראיה, ודאי אין כבוד גדול מזה שעשה כל הגדולות האלה. (חי"ת), לכך נאמר ויקרא אל משה, קשה מאי קשה לו בפסוק זה, ואיך יתיישב על פי האמור.

עוד יתבאר ה' איש מלחמה ה' שמו (שמות טו ג). ותרגומו ה' מרי נצחין קרביא ה' שמו. דהנה יש לדקדק מה שיתואר השם יתברך בשם איש מלחמה, והלא אנכי אל ולא איש כתיב (הושע יא ט). ועוד יש לדקדק דבלשון איש מלחמה, אינו מבואר רק שלוחם מלחמות, אבל אינו מבואר בלשון זה שנוצח, ולמה תרגום מרי נצחין קרביא. ועוד י"ל מה זה דמסיים ה' שמו, וכי לא ידעו עד עתה כי ה' שמו, הלא כבר נאמר להם במצרים ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם וגו' (שמות ג טו), וגם לפרעה נאמר (שמות ה א), רק פרעה כפר ואמר לא ידעתי את ה' (שמות ה ב). וגם קשה מה שייכות יש לו לזה שה' שמו לכאן. והנ"ל בזה, בהקדם כי לשון הקודש לא כלשונות הזרים אשר אין טעם למה נקרא זה הדבר כך וזה כך, אבל לשון הקודש ממקום קדוש יהלוך מגבוה על גבוה, ולכל ענין יש טעם ורזא דרזין, ועקרו הונח על עניני מעלה והושאל למטה, ואפרוט דבר אחד, דהנה חותם נקרא חותם, ראה לבי טעם לזה על פי הנודע כי כל חותם הוא לשמירה שלא ישלטו בו ידי זרים, והנה מבואר בפי חכמי אמת כי השמירה שלא יגעו החיצונים באיזה דבר קדושה, הוא על פי שלשה בחינות אה"י דאלפי"ן, אהיה דהיי"ן, אהיה דיודי"ן, דהיינו אהיה קמ"ג, אהיה קנ"א, אהיה קס"א, בגימטריא חותם עם הכולל. על כן נראה לי דמשום זה נקרא חותם, חותם. דהחותם שלמעלה הוא חותם ממש אהיה קמ"ג קנ"א קס"א, והבן. ונ"ל ברור שמשום זה אמרו רז"ל (חולין ק"ה ע"ב) במידי דצייר וחתום לית להו רשותא, דחותם שלמעלה מטיל פחדא עליהם שלא לנגוע בדוגמתו ובדוגמת שמו והבן, (ועיין מ"ש על פי הקדמה זו בפרשת שמות (ג יד) במה שאמר אהיה אשר אהיה, עיין שם). ונ"ל ברור שמה שאמרו רז"ל (שבת דף נ"ה ע"א) חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, הוא גם כן על דרך זה כי אמת בגימטריא תמ"א, ועם האותיות והכולל הרי תמ"ה, ועם מספר קטן שלו שהוא טי"ת והכולל, הרי תנ"ה מספר קמ"ג קנ"א קס"א. ובזה יש ליתן טעם להטעם של ספר הפליאה, כפי מה שפירש מהר"ש מאוסטרפאלי זצוק"ל בשלשה פשטות ואחד מהפך (עיין בהפתיחה לפרשת בראשית), כדי שיהיה מן כל אחד מספר קטן טי"ת, מספר קטן של אמת נ"ל, שהוא לעורר השמירה שלא ינקו החיצונים ח"ו מהשפעת ד' שמות אלו, והבן.