וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
נועם אלימלך
וידבר אלהים אל משה כו'. נראה לפרש דאיתא בגמרא "רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורין וצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה", יש לומר הפירוש דהצדיק צריך לעבוד את הבורא ב"ה מתחילה ביראה ולשמור עצמו מיצר הרע ולשבר כל תאוויות הגשמיות, וזהו "תחילתן יסורין", ואחר שזכה לשבר כל התאוות ואויבו - הוא היצה"ר - השלים עמו, אז "סופן שלוה".
ישמח משה
וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב). עיין באלשיך מה שדקדק. (א), שמשנה מדבור לאמירה. (ב), טרם אמרו ית' אליו דבור, חזר ואמר ויאמר. (ג), מה שמשנה מאלקים להויה. (ד), אומרו אני ה', מה חידש לו, עד כאן. ועיין שם מה שכתב דנמשך לפסוק שלפניו (שמות ו א) ויאמר ה' אל משה עתה תראה. ואף אני בעקבותיו אלך לפרש, על פי דברי הקדמונים (בפרשת משפטים) בפסוק (שמות כב כו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, דפירשו בעבור שהמצוה הזאת לכאורה אינו כפי שורת הדין שילוה מעותיו ולא יבקשם ממנו, ולא יקח רבית והמשכון ישיבנו לו בכל יום, לכך אמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי, לא בבחינת היותי שופט אלא בבחינה אחרת, והיא כי חנון אני, ובהכרח ארחם ואחון על העניים והאביונים עיין שם במהר"י אברבנאל. הרי מצינו דהדין נצמח מכח מדת הרחמים, ובזה יובן מאמרם ז"ל (ב"ר ל"ג ג') כי הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין, והיינו עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו', כי הדין נתעורר עליהם מרוב הרחמנות שעל ישראל, אם כן הוא דין קשה מאד כי גם הרחמים מסכים עליו והוא סבתו, והיינו ביד חזקה כפול שהוא דין כפול, ומפרש וידבר אלקים וגו' אני ה' הרחמים, כי ממנו נצמח הדין הקשה מאד, והבן. וי"ל כי על פי דברי משה למה הרעות, נצמח הדין הקשה על מצרים שהוא כמו צעק יצעק (שמות כב כב), והבן. והיינו עתה תראה, בפרט לפי דברי האלשיך שאמירתו למה הרעות נצמח מרוב רחמנותו על ישראל, ואם כן זה כעין קל וחומר, יתר מרעהו צדיק וכל שכן הבורא ית"ש, אם כן מזה נתעורר למעלה רחמים בלי ערך, ויאמר אליו דייק אני ה' מקור הרחמים.
שפת אמת
במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל: