וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ (פ)
שפת אמת
במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:
ליקוטי מוהר"ן
וְזֶהוּ (שמות ו׳:ט׳): מִקֹּצֶר־רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה – שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהֵם בִּבְחִינַת קֹצֶר־רוּחַ, מֵחֲמַת שֶׁהֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וּלְתַעֲנִיתִים כַּנַּ"ל. כְּמוֹ שֶׁבִּשְׁעַת הַשְּׁמָד שֶׁהִיא קִלְקוּל אֱמוּנָה לְגַמְרֵי, צְרִיכִין אֲפִלּוּ לִמְסֹר נַפְשָׁם מַמָּשׁ אֲפִלּוּ עַל דָּבָר קַל, כְּמוֹ־כֵן כְּשֶׁיֵּשׁ קַטְנוּת וּפְגָם בֶּאֱמוּנָה, צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת כַּנַּ"ל.
שפת אמת
ברש"י חבל על דאבדין כו'. אף כי כ' שמדרגת מרע"ה הי' למעלה יותר. אעפ"כ הוטב בעיני השי"ת עבודת האבות לפרסום כבוד שמו ית' כמו שהוא נסתר בעולם הזה כמ"ש ז"ל למען אברהם שקראך אדון. והוא שם שדי שהוא חיותו ית' לכל הנבראים שנקודה חיות ממנו ית' מחי' כל העולמות. ואף הטבע נמשך מחיות נקודה הפנימיות שלמעלה מהטבע. ומרע"ה הי' דבוק במה שלמעלה מהטבע. [כמ"ש חז"ל משה משה כו'] והוא שם הוי' ית' שאין סוף לגדולתו. אבל בחי' נקודה הנ"ל היא המשכה שתהי' מספקת ליתן חיות לכל דבר ודבר כפי משפטו. ולכך נקרא [שדי] ע"ש שיש די באלקותו לכל ברי' כו'. והיא עבודת אבותינו לברר בטבע והחושך שמ"מ נמשך הכל מנקודה הפנימיות ושהכל לכבודו ברא כו'. ונאמר זה למרע"ה עתה. כי זה ענין הגלות לברר אלקותו ית' גם במקומות השפלים תוך כל המצרים והסתרות. אעפ"כ יתגלה ע"י עבודת האדם שהכל נמשך ממנו ית' כנ"ל. ועבודת האבות הי' הכנה להגאולה של כל גלות וגלות. ולזה עצמו הי' קשה השליחות למרע"ה כי הי' למעלה מהטבע כנ"ל [וכמ"ש בזוה"ק ע"פ למה הרעותה כו']. ושליחות זה הי' להמשיך הארה לבנ"י כמו שהי' תוך הגלות. וכ' ולא שמעו מקוצר רוח. ג"כ הפי' כנ"ל כי כ' ויפח באפיו נשמת חיים. שיש בכל איש ישראל רוח ונשמה ממנו ית'. וצריך להיות נמשך כל האדם וכל המעשים אחר פנימיות החיות. נשמת ה' ממעל. ואם נפסק החיות שעושה מעשה גשמיים בלי חיות פנימיות זה מקוצר רוח כו'. כי זה הי' הגלות לבטל אמונה הנ"ל. שלא יוכלו לברר אצלם להיות נמשך הכל אחר חיות הפנימיות כנ"ל. וז"ש מרע"ה הן בנ"י ל"ש כו'. כי ידע כי לא יוכל להיות כל הגאולה עד שיהי' מבורר האמונה אצל בנ"י מקודם להיות נמשך אחר הפנימיות כנ"ל. ועי"ז יהי' מוכרח להתגלות הקדושה ולבטל כל ההסתר עד שיהי' גאולה שלימה. וכ"כ בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. ג"כ הפי' כנ"ל כי בעשרה מאמרות נברא העולם. והגיד אא"ז מו"ר ז"ל כי נעשה מהם עשרת הדברות באמצעות גלות מצרים ועשר מכות כו' ע"ש. ופי' ההפרש בין אמירה לדיבור הוא כנ"ל להיות ניכר ומתגלה חיות הפנימיות שאין שום חיות לשום הווה רק ממנו ית'. ודיבור מלשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם להנהיג הכל ע"י דברי תורה ע"ש. וכמו ידבר עמים כו'. ובגלות אין ניכר כבודו ית'. ופרעה אמר לי יאורי כו'. וז"ש הן בנ"י ל"ש כו' ואיך ישמעני פרעה כו':