חסידות על שמות יז:טז

ועוד י"ל קושיא שניה הא דתלה הריגת נוב עיר הכהנים בגבעונים, משום דעל הריגת הכהנים יש לו תירוץ דסובר דמורדין במלכות הוי, אבל על הגבעונים אין לו תירוץ, דהם לא חטאו נגדו ולא היה לו לקפח פרנסתם, רק להעמיד להם פרנסה ממקום אחר כנ"ל. מיהו קשה על תירוץ הנ"ל, הלא אם נימא דעל עצם הריגת נוב עיר הכהנים אין לשאול אשמה, משום דסובר היה דמורדים במלכות הויין, אם כן לפי זה גם על הגבעונים אין לו אשמה כמו שאבאר, דהא ביבמות בפרק החולץ ליבמתו (דף מ"ז ע"ב) איתא שם איך שאמרה נעמי לרות אסור לן עבודת אלילים, על זה השיבה רות ואלקיך אלקי (רות א טז), עד כאן. והוא תמוה מאד דמה היה כונתה של נעמי במאמר זה, וכי רות לא ידעה זה, הלא זה עיקר הגירות להתייהד שלא לעבוד אלקים אחרים. והנה בספר עיר בנימין כתב על דברי הגמרא הנ"ל, וז"ל: נ"ל על פי מ"ש בספר נחלת בנימין הקדמה נפלאה על קבלת הגרים שהיא כמו השגת גבול, כי בהנחל עליון גוים (דברים לב ח), מסר לכל אומה שר שלה, רק יעקב בחר לו יה (עיין פרקי דר"א פכ"ד), וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שיעבודם. אך לזה יש שני תירוצים, האחד הוא כי אין ביד האבות לשעבד לדורות הבאים אחריהם, לדעת כמה רבוותא כנזכר בטור יו"ד (סימן רכ"ח), או כמ"ש הגאון בעשרה מאמרות, כי גרים מינן הוו ואידחי. והנה בספר זרע בירך שני פירש על הפסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, ופירש רש"י (ד"ה) כל זמן שאני קיים. שלא תאמר שלא נצטוו ישראל אלא אותו הדור לבד, מביא הרב הנ"ל הלכה פסוקה זו אם היה כח ביד האבות לשעבד לכל הדורות אחריהם, לכן אמרה אסור לן עבודה זרה, ואף כי לא נצטוו רק אותו הדור, הרי ראינו שיש כח ביד האבות לשעבד דורות הבאים, ואם כן גם אתם אסורים להתגייר. לכן השיבה רות ואלקיך אלקי, כתירוץ הב' כי אין זה השגת גבול, כי גרים מנן הוו ואדחי, ודוק ודפח"ח. ולפי זה מבואר קושיתי הנ"ל, הלא מהא דאמרינן דעל עצם הריגת הכהנים אין לו אשמה, דחייבים מיתה היו לפי דעתו דמורדין במלכות היו, אם כן צריך לומר דקבלת האבות עליהם ועל זרעם מהני, ולפי זה אין לקבל גרים, אם כן גם על הגבעונים אין לו אשמה דמה לנו ולהם כיון דאין לקבל גרים, ועל כרחך צריכין לומר הא דמקבלין גרים הוא רק משום דמנן הוי ואדחי', אם כן לפי זה יפה אמר דוד שלשה סימנים יש באומה זו, כל מי שיש בו ג' סימנים הללו זה לאות דמנן הוי, אם כן ראוי לדבק באומה זו ולא הוי השגת גבול, אבל מי שאין בו ג' סימנים הללו, אם כן אות הוא דלאו מנן הוו, אם כן אין ראוי לדבק וכו' דהא הוי השגת גבול, כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, והיינו דפירש רש"י לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, ר"ל דלא מנן הוו, ואם כן יש לרחקן כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, ומיושב גם קושיא ג' וד' ואתי שפיר הכל בס"ד. ועכשיו נחזור לענינינו לפרש המדרש הנ"ל שהצגנו בפתח דברינו, דהנה עוד חטא לשאול מבואר בפסוק במה שלא קיים מצות מחיית עמלק וחמל על אגג, דהנה איתא בגמרא (מסכת סנהדרין דף כ' ע"ב) תני ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, ואין כסא אלא מלך, שנאמר (שמות יז טז) וישב שלמה על כסא ה' למלך, ואחר כך מלחמה לה' בעמלק, הוי להעמיד מלך קודם, עד כאן (הוצרך) [הנצרך] לענינינו פה. אם כן לפי זה קשה כיון דמצוה זו דמחיית עמלק אינה נוהגות אלא אחר הקמת מלך, ומלך לא היה אז כשקבלו התורה, ואם כן מצוה זו לא היה עליהם אז בשעת הקבלה, ולא הוי הקבלה רק על זרעם לחוד, ועל זרעם לחוד לא מהני קבלה. ועל פי זה יתבאר שאלת משה רבינו כיון שראה שאול ובניו וכו', היה סבור דהוא משום דלא קיים מצות מחיית עמלק, אמר מלך ראשון וכו', ראשון דייקא דלא היה מלך קודם לו, ואם כן ממילא דגם מצות מחיית עמלק לא נהגו כלל, אם כן הוי הקבלה רק על זרעם לחוד ולא מועיל הקבלה, אם כן אינו ראוי לעונש כל כך, דמשום שעבר על מצוות שמואל הנביא, הלא עובר על דברי הנביא אינו חייב רק מיתה בידי שמים כמבואר במסכת סנהדרין (במשנה דף פ"ט ע"א), אבל לא שיגיע ההריגה גם על בניו, וצריך לומר משום שעבר גם כן על מצוות התורה, על זה קשה כנ"ל. והשיב לו השי"ת לי אתה אומר סברא זו דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני כדי לזכות את שאול, אמור סברא זו אל הכהנים בני אהרן, ר"ל שתצטרף סברא זו אל מה שעשה שאול בבני אהרן, שהרי הרג נוב עיר הכהנים ואין לו אמתלא רק לומר שמורדים במלכות המה ועברו על מצוות מלך, ואם נימא דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני, הרי הרג אותם שלא כדין, ואם כן חייב ממה נפשך, או מחמת שהרג נוב עיר הכהנים, או מחמת שלא קיים מצוות מחיית עמלק, כנ"ל נכון בס"ד.

ונקדים מה שפרשתי הפסוק בפרשת בשלח (שמות יז, טז) ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וארז"ל (תנחומא סוף כי תצא) שאין הכסא שלם כו'. ודבר הזה הוא תמוה מאד, מי הוא אשר שלח יד בכסא הכבוד של מלך הכבוד ית"ש, ואיזה יד שולטת שם, ומלחמה מה טיבה, האם הקב"ה צריך לעשות מלחמה והלא כל הנמצאים שבעולם אם רגע כמימרא ימנע השי"ת השגחתו מהם יבוטלו ומה הוא צריך למלחמה.

וירא אליו ה' וגו' (בראשית יח א). עיין באור החיים שהקשה וז"ל: יל"ד למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו, שהוה ליה למימר וירא ה' אליו, וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות וירא ה' אל אברם וגו' לזרעך וגו' (בראשית יב ז). וירא ה' אל וגו' אני אל שדי (בראשית יז א). ונראה כי כונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו רז"ל (ב"ר מ"ז ו') שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אמרו וירא אליו ה', שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה', לומר שנתגלית אליו השכינה מה שלא היה נשמע באמרו וירא ה' אליו, כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו, והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא ויאמר ה', כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו, עכ"ל. ור"ל כי השכינה היא פועל הגילוי, כי העילה הראשונה הוא נעלם מעין כל, ואם כן אם היה כתוב וירא ה' אליו, היה משמעו שנתגלה לו השי"ת רק לפי שעה לאיזה נבואה כמו שהוא בשאר מקומות, אבל לא היה נשמע שהפועל הגילוי התחבר אליו ונעשה מרכבה, אבל השתא דכתיב וירא אליו, פירושו וירא ר"ל פועל הגילוי דהיינו השכינה התחבר אליו, ומי גילה השכינה אליו, לזה אמר ה', שכביכול גילה עצמו בשכינתו אליו, דלא תימא שח"ו יעשה פירוד למעלה וזכה להתחבר בה, רק בדבקותה למעלה נתחברה בו. והשתא יפה אמר שלא היה נשמע באומרו וירא ה' אליו, כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו, ולא היה משמע שפועל הגילוי נתחבר אליו ונתגלה בו, והבן זה. ונ"ל רמז לדבריו כי א'ל'י'ו', ר"ת אתו להתחבר יומם ולילה. והיוצא לנו מזה כי אמרו וירא אליו ה', להורות שנעשה מרכבה לשכינה, ובזה נ"ל לפרש הא דכתיב מיד (בראשית יח ב) וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. דלכאורה קשה מה ענין זה לזה, (הג"ה דבשלמא לפי מ"ש התרגום ופירוש השני של רש"י בפסוק (בראשית יח ג) ויאמר אדני אל נא תעבור וגו', שהוא קדש שהיה אומר להקב"ה להמתין לו וכו', אתי שפיר, אבל לפי פירוש הראשון שפירש רש"י לגדול שבהן אמר הדרא קושיא לדוכתיה, עד כאן הג"ה). אך לפי מ"ש האור החיים אתי שפיר, כי ידוע שבזמן שהצדיקים בדור, הקב"ה מתלבש בצדיקים, אבל אם אין צדיקים מתלבש במלאכים, ולזה מלאכי מרכבה אי אפשר שישתלחו בשליחות, רק אם צדיקים נעשה מרכבה לשכינה, לכך וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו', דהיינו מיכאל וגבריאל ורפאל שהם מלאכי מרכבה, נצבים עליו שנשתלחו לו כיון שהוא נעשה מרכבה לשכינה, והבן. ואני לעצמי נ"ל לתת טעם אהא דכתיב וירא אליו ה', על דרך הרמז שכתב בעל הטורים וירא אליו ה', ס"ת א'ו'ה'. כי אוה לשכון באהלו. ולי נראה הכונה בזה, על פי מ"ש (תנחומא תצא סי' י"א) אהא דכתיב (שמות יז טז) כי יד על כס יה, שכביכול אין שמו שלם ואין כסאו שלם וכו'. ופירשתי במקום אחר שבחינת ו"ה שנעלם מן השם וא' מן כסא, בזמן הגלות הוא בחינת הוה והוא בהעלם, כי אמר איה אלהימו (דברים לב לז), גם כסא המורה על גדולת היושב על הכסא הוא מכוסה, וההפרש בין זה לזה הוא, שזה כסא בא' וזה כסה בה"א, ובזמן הגלות נעלם הדבר כמ"ש היערות דבש אצל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאנו אומרים, ומבואר אצלי בפרשת נשא, ולכן לא נשאר רק כס. והנה אף בדורות שקדמו לאברהם שלא היה שמו ית' רגיל כלל בפי הבריות, כמ"ש רש"י בפרשת חיי בפסוק (בראשית כד ז) ה' אלקי השמים עיין שם (ד"ה ה"א), אם כן ודאי שהיה בחינת הוה נעלם וגם א' מן כסא, ואברהם הודיעו בעולם, וחתם בריתו בבשרו ובבשר כל ההולכים אחריו, ובודאי נזכר אז ית"ש ונתפרסם בעולם, על כן אוה למושב לו, והבן. ועל פי זה נתיישב הא דכתיב וירא אליו ה', ולא וירא ה' אליו, כדי שיהיה ס"ת ו"ה כסדר שנעלם מה' ונתגלה על ידו, כי אם ירמוז ה"ו, אם כן הוי בהשם דרך אחוריים, וזה אינו נתעלם בשום פעם, על דרך שאמר המגיד הק' מקאזאניץ זצוק"ל אהא דכתיב (שמות טו יח) ה' ימלוך לעולם ועד בלשון עתיד, והתרגום מפרש ה' מלכותיה קאים לעלם בלשון הוה, כי בבחינת פנים עוד לא נתגלה כבוד מלכותו, ולזה כתיב ה' ימלוך וגו', אבל בבחינת תרגום שהוא בחינת אחוריים ובהעלם, מלכותיה קאים לעלם, והבן. ולזה אמר אליו ה', שס"ת ו"ה להורות שנתגלה הפנים כסדר השם, והבן. ועוד נ"ל כי בכל מקום שנאמר וירא ה' אל וגו', הוי הר"ת למפרע אי"ו, דהיינו כמו שאנו אומרים כבודו מלא עולם, ואף על פי כן שואלים איה מקום כבודו. אף כאן וירא ה' אל וגו', אף על פי כן איו, כי אינו התגלות גמור, אבל אחר המילה נאמר וירא אליו ה', שאין תיבת איו באתגליא שהוא התגלות ביותר, עד שלא יצדק לומר כל כך באתגליא איו, והבן.