חסידות על שמות יט:א

ויקרא אל משה. ופירש"י ז"ל לכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה בלשון חיבה אבל בנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון ארעי וטמאה כמש"נ ויקר א' אל בלעם והוא מתו"כ דמפיק כן דלכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה, ואחר כך מפיק בתו"כ דהשיב משה הנני מגז"ש מסנה, ואמר משה משה לשון חבה לשון זירוז, ואחר כך אמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו, וצריך להבין הא כל ענין גז"ש נמסרו הללמ"מ ללמדנו, ומה זה בא ללמדנו שהיתה קריאה לכל הדברות ומה נ"מ מה דהוה הוה, וכעין שהקשו בגמרא (יומא ה:) ואף דאשכחן כה"ג (בסנהדרין טו:) שור סיני בכמה, כבר הקשו שם בתוס', אך באמת כל ד"ת הם נצחיים ונוהגין בכל זמן, שהם לימוד לאדם לכל אחד בפרט, והענין בכאן שבא ללמדנו שהעיקר הוא מצד האדם ההכנה, וכמו"ש בפירש"י עמש"נ (יתרו) ביום הזה באו מדבר סיני מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו, אף שזה הי' קודם מתן תורה רק שבאו למקום שאחר כך קבלו שם התורה והיא ההכנה למ"ת, וע"ז ההכנה אמר שצריך בכל פעם חשק מחודש לד"ת, ותמיד השי"ת נקרא נותן התורה בהווה, ועל תורה שבעל פה כתיב דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת נותן בלב ישראל ובפיהם, ושבת דאיהו כללא דכל אורייתא כתיב בו' והכינו את אשר יביאו דשבת בעי הכנה דרבה, ומקרא קודש זמין לאתר דאקרי קודש כמש"נ בזוה"ק (אמור צ"ג ע"ב) אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל, כי ענין קריאת שמו הוא התעוררת הנפש כדאי' בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חי' שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חי' שלו, ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתוסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה, ובלשון כפול הוא ענין זירוז ומיד כמש"נ ועל השנות החלום פעמיים כי נכון הדבר וגו' וממהר הא' לעשותו, וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני הכנה מצד האדם לקבל שיהי' כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה, מה שאין כן בנבואי אומות העולם כמו בלעם שלא היה נפשו מוכשר ומוכן להשראת הקדושה, כי הגם שהי' מבין ביקרות הקדושה עכ"ז בעצם נפשו הי' מלא זוהמת הטומאה כידוע, ודיבור הנביאה מהשכינה הי' דרך מעבר בעלמא בנפשו הטמאה בדרך ארעי וכדאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי"א ע"ב) ע"פ וכה תדבר, ל"ש גבי' לשון קריאה ומעין השפעת שפע קדושה זו נשפע לנפשות ישראל בשבת קודש דבעי גם כן הכנה דרבה, וזהו לשון זירוז לשון חבה שזכה בתו"כ שהחבה גורם הזירוז, שכן אוהב מזורז לעשות רצון אוהבו, ואמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, והיינו שהוא ענין ענוה שמקודם אמר שהוא לשון חבה וזרוז שזה מביא לזה כאמור וכמו באברהם שהי' לו מדת אהבה כמש"נ אברהם אוהבי היה לו מדת הזריזות כמ"ש (בחולין טז.) זרוזותי' דאברהם קמ"ל, ואחר כך אמר שהוא לשון ענוה וכ"ה לשון רש"י (וירא) על הנני לשון ענוה והוא על פי מ"ש (שם פט.) שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר. שהגדולה שחשב אחר כך שנתן לנמרוד ולנ"נ היינו במלכות וממשלה בעולם הזה, ובאברהם אבינו ע"ה אף שזכה לגדולה זו גם כן כמ"ש (ב"ר לך פ' מ"ג) מלך את עלינו נשיא את עלינו אך זה לא נחשב אצלו למאומה מה שהשוו כל או"ה והמליכוהו, אך כאן שפעל בדבריי ובתפלתו אם אמצא וגו' זה הי' גדולה שלו שחשוב בעיני המקום ב"ה, אז אמר הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, שהשיג שפליתו בעיניו שזה הכח אינו מצדו רק מצד השי"ת. ובמשה רבינו ע"ה שהשיג יותר אמר ונחנו מה שגדול מה שנאמר במשה כו' יותר ממה שנאמר באברהם כמו"ש בגמרא (שם) והיינו שלא הי' לו שום הוי' בעיניו. וידע שהוא רק מה שבחר בו ה' והיה זה רק בבחירת השי"ת שהוצרך לברור אחד ובחר בו. וזהו הלימוד שצריך לכל דבור דברי אשר שמתי בפי. ושיהיה הכנה מצד האדם לשון זירוז ולשון חבה. וגם שישיג ענוה ושפלות שד"ת נמשלו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה כמ"ש (תענית ז.) וסימן לגסות הרוח עניות כמ"ש (שבת לג.) והיינו עניות דתורה כמ"ש (קידושין מט.) וכשרואין שמשיג האדם שפלות הוא סימן שהוא דברי אשר שמתי בפיך מהשי"ת, והאדם מצדו צריך שיהי' לו הכנה וזהו שיאמר הנני שיהי' כלי מוכן לקבל:

בתנחומא (יתרו סי' ח') בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט א). ילמדנו רבינו החושש בפיו, מהו שמטילין לו סם לתוך פיו בשבת לרפאותו. כך שנו רבותינו החושש בפיו מטילין לו סם לתוך פיו בשבת, מפני שספק נפשות הוא וכל ספק נפשות דוחה את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, מנין, אמר רבי אלעזר בן עזריה קל וחומר ממילה שהוא אחד מאבריו של אדם אמרה תורה דוחה את השבת, כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, עד כאן המדרש. והוא תמוה מאי ענין שאלה זו לזה הפסוק. ונ"ל בהקדים מה שכתבתי לעיל על רש"י בנימוקי החומש (בפרשת שמות, ד כד) בפסוק ויהי בדרך במלון וגו' שם (ד"ה ויבקש) אמול ואצא, סכנה היא לתינוק, ובתוספת נופך דהיינו דשני הקושיות של הפרשת דרכים על המזרחי חדא מתורצת בירך חברתה, דמה שהקשה על המזרחי דאישתמיטתיה דברי התוספת, ומה שהקשה אם כן וחי בהם (ויקרא יח ה) בישראל למה. דנ"ל ברור דתירוץ המזרחי הוא תירוץ של התוספת, דהתוספת סתמו דבריהם והוא פירשם, והא דהקשה וחי בהם בישראל למה, כבר כתבו התוספת כי היכי דלא נילף מרוצח ונערה המאורסה. אלא אי קשיא הא קשיא על המזרחי, כיון דמפורש בגמרא הנ"ל דעל כל פנים אינו מציוה טפי מעל קידוש השם, אם כן מאי קשיא ליה כאן, דכל מה שתירצו שם הכי נמי כאן. והנ"ל על פי דברי המאיר נתיבים, ועל פי מה שהוספתי, דעל דברי המאיר נתיבים קשה אם כן מאי קא מבעיא ליה, הא ודאי מצוה בקידוש השם, כיון דלא שייך ליכא מידי וכו', וצריך לומר דהא גופא מספקא ליה אי סברת חוץ הוא כדברי התוספת או לא, ואם כן קושית המזרחי שפיר הא בכאן לא שייך ליכא מידי וכו', ומתרץ דהוי סברת חוץ, ודו"ק. ומיהו עדיין קשה דהוה ליה לפשטו מכאן, וצריך לומר כמ"ש הפרשת דרכים דאין להכניס אחר לסכנה, וזה דברי רש"י ודו"ק.

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שמות יט א). ר"ל כי זה זמן קרוב שיצאו מארץ מצרים הידוע במ"ט שערי טומאה, ועכשיו באו מדבר סיני למעלה גדולה ונכבדת כזה. והנה לפעמים שצדיק גדול מוציא יקר מזולל ומעליהו למדרגה גדולה בזמן מועט וקרוב, והוא על ידי שנדבק בו מאד הצדיק ומשים עליו כל מגמותיו, רק בזמן ההוא אין עליה להצדיק, כיון שצריך לירד כדי להעלות כידוע, רק אחר כך עולה הצדיק על ידי זה מאד כי ירידה זו צורך עליה היא, ושמא תאמר גם כאן כך היה כשמשה העלם, לזה אמר שבאותו זמן (שמות יט ג) ומשה עלה אל האלקים, וזה פלא בחסדי השי"ת, והבן.