חסידות על שמות יט:י

הֱשִׁיבוֹ ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְלֹא צִוָּה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַק שְׁנֵי יָמִים, וּמֹשֶׁה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ (שבת פז), וְכִוֵּן לְדַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כֵן הָיְתָה דַּעְתּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד שְׁלשָׁה יָמִים,

בפסוק זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל וכעת נ"ל באופן אחר ומקודם נבאר משנה בסוף חולין לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה עוד ביאור זה במ"א וכעת נ"ל ומקודם נבאר ש"ס פ"ג דעירוכין ארי"בל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבן פטיט וכ' מוהרש"א כי מות וחיים ביד הלשון דבעי חיים בלישנ' דבעי' מות בלישני' וע"כ מביא ב' ציפרים א' השחוט' לרמוז על פטפוט לשון הרע שיבטלו וצפור החיה רמז על פטפוט התורה שזהו תקנות וכו' יעו"ש.

מדרש רבה (דב"ר פ"ג י"ב) בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך (דברים י א). הלכה אדם מישראל שקידש אשה, מי צריך ליתן שכר כתב קידושין. כך שנו חכמים וכו', והחתן נותן שכר, וממי למדנו מהקב"ה בשעה שקידש את ישראל בסיני, דכתיב (שמות יט י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקידשתם, ומי כתב התורה משה, ומה שכר נתן לו הקב"ה זיו הפנים, עכ"ל. והוא תמוה דאינו ענין שאלה ותשובה זו להפסוק הנ"ל כלל, רק אל הפסוקים לך אל העם וקידשתם וכו', או להפסוקים המדברים בזיו פניו של משה. והנ"ל בזה דשייך שפיר לכאן, דבאמת הדבר בספק אם אנחנו נדונים כארוסה והקב"ה כביכול כארוס, כאמור (הושע ב כא) וארשתיך, וכמו שדרשו כאן במדרש לך אל העם וקידשתם, לשון קידושין כמבואר למבין. או אם אנחנו נדונים כארוס והתורה כארוסה, כמו שדרשו חז"ל (פסחים מ"ט:) לנו מורשה (דברים לג ד), אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, וכבר ביארתי הספק הזה בדרושים מפי סופרים ומפי ספרים. והנה נראה לי לפרש הנ"ל תירוץ על קושית הפסוק (ירמיה ג' א) הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגומר, ואמרו ז"ל במסכת יומא (דף פ"ו:) שהוא לא תעשה שבתורה. דהנה קושיא זו אינה רק אם נימא דאנחנו כארוסה, מה שאין כן אם אנחנו כארוס, אם כן לא קשה מידי, דהא קיימא לן ושכב איש אותה (במדבר ה יג), שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה (יבמות צ"ה.), והבן. ועל פי זה מבואר אל תיקרי לנו מורשה, דהא קיימא לן בב"ב (קכ"ט ע"ב) דירושה אין לה הפסק, דאיך יתכן דהא הוי לא תעשה שבתורה, אלא אם תיקרי לנו מאורשה, ר"ל דהתורה לנו מאורסה ואם כן אנחנו הארוס, אז יתכן לנו מורשה דשוב לא הוי לא תעשה דאין שכיבת אחרת אוסרתה, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יש לפרש גוף הפסוק הן ישלח וגומר, כי ידוע הויכוח שבינינו ובינו ית"ש שאנחנו אומרים השיבינו אליך גו' (איכה ה כא), והוא ית' אומר שובו אלי (מלאכי ג ז) (במדרש רבה איכה פ"ה). והענין תולה בזה דאם אנחנו הארוס, אנחנו צריכים לשוב תחילה אליו ית', כי דרכו של איש לחזור כו' (קידושין ב' ע"ב), אבל אם אנחנו כארוסה והוא ית' הארוס, צריך כביכול לחזור אחרינו להשיבנו אליו ית'. וזה עצמו מאמר הכתוב הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, הלא זו לא תעשה שבתורה, ואת זנית כו' ואיך יועיל תשובה, על כרחך אתה צריך לומר שאתה הארוס והתורה כארוסה, ושוב לא הוי לא תעשה כמ"ש, אם ושוב אלי כו', כי דרכו של איש לחזור כו', והבן.