חסידות על שמות יט:כ

וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית. וכמ"ש כח מעשיו הגיד שתורה הוא כח מעשה בראשית. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות אבל ביום מתן תורה נתגלה זה ונדבק הכל בהשורש. וז"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכן מ"ש מכל דיבור נתמלא העולם בשמים. וכן מ"ש נחלק לשבעים לשונות. הכל כנ"ל שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. ועשרת הדיברות נגד עשרה מאמרות כמ"ש בזוה"ק. שפי' מאמר בחשאי ובהסתר. ודיבור הוא התגלות. דבר מלך שלטון. שאז נתגלה שכח התורה מחי' הכל ומושלת על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. ז"ש בתרגום וירד ה' על הר סיני ואתגלי כו'. כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם הי' נסתר כנ"ל. ולכך נק' יום הביכורים שנדבק עתה הכל בבחי' הראשית ונתחדש עי"ז. וכ"כ מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ופירשו רז"ל בטובו בהתורה כנ"ל שפנימיות חיות מעשה בראשית מהתורה. ובכל יום מתחדש ג"כ מ"ב בדרך נסתר. ובשבועות נתגלה יותר שיש ביטול יצה"ר ג"כ על ידי שנתגלה שגם חיות סט"א מנקודה פנימיות כנ"ל. וזה שתי הלחם שמניפין פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי יש לחם משמים והוא התעוררות מחסד ה'. ויש לחם מן הארץ והוא ע"י מעשים טובים מתחתונים כו' ע"ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מ"מ חיות של מעשה תחתונים ג"כ רק מהשי"ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נק' שבועות. ואמרו מושבע ועומד מהר סיני. והיינו שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז' מדות שכוללין כל האדם כמ"ש מו"ז ז"ל על ענין שבועה ע"ש. ואיתא שהתורה החזירה נשמתן. משיבת נפש. כלום יש משיא בתו והורג אנשי ביתו כו'. פירוש תורת ה' תמימה שכל הנבראים רק מחיות של התורה. וזה תמימה שכל הנמצאים נמשכים ממנה. ולכך בכחה להחזיר נפשות של בנ"י לשורשן שזה עיקר כח התורה להיות מושלת גם בנבראים. כמ"ש אומן הביט וברא כו'. וזה שנק' אנשי ביתו שרצון התורה להיות עוה"ז רק כפרוזדור לטרקלין כו'. וז"ש בראתי יצה"ר בראתי תבלין שבכח הביטול לתורה יוכל להחזיר ולהשיב נפשו ורצונו אף שנמשך כבר לדברי יצה"ר וזהו משיבת נפש. וז"ש הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שניתן בו תורה וקבלת התורה הוא התגלות גם בעוה"ז. כי הלא התורה קדמה רק שנתלבשה עתה להיות בעוה"ז ג"כ. וכ' נמי לכם להיות בטל להתורה. וי"ל הכל מודין מודין מכלל דפליגי והיינו שבעצרת כל הנבראים והטבע מתבטלין ונמשכין לשורש חיותם כנ"ל. ביטול יצה"ר. ומהר"ל ז"ל כתב שלכך יש ביטול יצה"ר כי בל"ז שהתורה תבלין לדחותו לא הי' נברא כלל ע"ש:

במעט תוספת ביאור מהנכתב לעיל בענין ב׳ בחי׳ הנביאים, צריכים לומר שפעולת הנביאים אשר הורידו את אורות עליונים מבריאה ויצירה לעולם הזה לא יכלה להשתפק בהמשכת האור ממרום רק לעשות שתיהן הוצרכו להוריד אור בריאה ויצירה, ואת עולם העשיה המקבל, להעלות שיהי׳ ראוי לקבל אור עולמות העליונים, והוא בחי׳ וירד ד׳ על הר סיני שבקבלת התורה שאמרה הגמרא [סוכה ה׳] מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו׳ למעלה מעשרה טפחים הוי, ואישרבובי אישתרבב לי׳ כסא עד עשרה, מקום העולם הי׳ גבוה, ואז הכסא כבוד נמשך למטה, בחי׳ אין טפה יורדת ממעלה עד שטפיים עולות ממטה,

והנראה לבאר כל זה עם מ"ש בפרשת ויקהל בשם הבעל שם טוב ז"ל ענין שיחות חולין שהם דיבורי הרשות וכן מחשבות רשות, הם נעשים לבוש לדברי תורה ולמחשבות קדושות, כי הם מתגברים עליהם לרוב כחן ומהפכים ומשנין צירופי האותיות ונעשה מהם דברי תורה. וענין כזה ממש, ביאר האר"י ז"ל בענין הנבואה, הארכנו קצת בפרשת שמות ובפרשת יתרו מזה. והענין בקצרה, כי אמר הכתוב (תהילים קיט, פט) לעולם ה' דבריך נצב בשמים, כי הדיבור שיצא מפי הש"י הוא חי וקים ועומד בשמים לא ירד לארץ, ולכן לא יתקיים אותו הדיבור בארץ עד שהנביא הוריד אותו הדיבור לארץ, והיינו, כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ואופן הורדתו לארץ כי הנביא היה מתבודד בדיבורים קדושים ומחשבות קדושות שהן הן עצם נשמת האדם, כמו שנאמר בפרק הנ"ל יעוין שם היטב, ואותן הדיבורים בקעו רקיעים עד שהגיעו אל העולם אשר שם שוכן דיבור ה', ובפגוע האותיות באותיות אזי דיבורי ה' יתברך לרוב ועוצם כחן הגדילו אכפן על דיבורי הנביא והפכו אותם ושינוי הצירופים כצירופי אותן דיבורי ה', ולכן בטלו חושי הנביא אז, כי הדיבורים הם עצם נשמתו כאמור, וק"ל ושמע קול דיבוריו ממש אחר שנתהפכו הצירופים כמש"ה (שמות יט, כ) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, וארז"ל (ברכות מ"ה.) בקולו של משה, עמ"ש בפרשת שמות ובפרשת יתרו באורך.