חסידות על שמות יט:כג

ובזה יבואר הפסוק הנ"ל למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני, כי הכלל כי משה רבינו עליו השלום היה תמיד דבוק בה' וראה תמיד גדולת הבורא יתברך בחוש השכל איך שכל העולמות עושים באימה וביראה רצון בוראם ומאמינים תמיד לדברי הבורא ברוך הוא, ועיין בפרשת יתרו על פסוק (שמות יט, י) ויאמר ה' אל משה לך כו'. ונמצא היה משה רבינו עליו השלום תמה תמיה גדולה על ישראל איך הם אינם מאמינים בדברי הבורא ברוך הוא מה שאמר ה' אלהי אבותיכם כו', ושהוא רוצה לגאול אותם מעבדות מצרים. וישראל במצרים שהיו מקטני אמנה ולא האמינו כל כך לדברי משה רבינו מפי ה' ואמרו לו ישפוט ה' כו', והיה זה לזר בעיני משה רבינו עליו השלום איך יהיה אדם בעולם שלא יאמין בדברי הבורא יתברך. וזה שאמר משה אל ה' למה הרעותה לעם הזה, למה נתת להם יצר הרע גדול כל כך כדאמרינן (ברכות לב:) אלמלא ד' דברים נתמוטטו וכו', ואחד מהן היצר הרע. ואמר למה הרעותה לעם הזה, למה נתת להם יצר הרע גדול שלא יאמינו לדבריך. ועוד הקשה לו למה זה שלחתני, למה שלחת אותי שאני איני יכול לסבול זה ואצלי הוא זר שיהיה אדם בעולם שלא יאמין באמונה שלימה לדבריך:

אך להבין מהו עניין הרחמנות שמרחם על הרשעים ונותן להם בעולם הזה מה הרחמנות הוא זה אך הענין הוא כי עולם הוא מלשון העלם שהבורא ברוך הוא מתעלם בכל דבר ומצמצם את עצמו כביכול לכל אדם כפי שמשגת חכמתו יתברך שהוא יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח שנשמת כל אחד מישראל יקרה בעיניו מאוד ורואה הבורא ברוך הוא בהשגתו המובדלת ומוסתרת מבני אדם עד שאף משה רבינו ע"ה ביקש הודיעני נא את דרכיך ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכו' ז א) מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו והשיבו וחנותי את אשר אחון וכו' ורחמתי את אשר ארחם כי איך אפשר להשיג דעתו שהוא אין סוף ב"ה ולכן מה שנותן לבני אדם לאחד נותן חכמה ולאחד גבורה ולאחד עשירות ולאחד עניות הכל הוא לפי שראה בחכמתו יתברך שבחי' ההיא צורך אל האדם ההוא דוקא וממנה יוכל להתקרב ולדבק את עצמו אליו ולאחר בחינת האחרת הכלל הוא כי בכל דבר מתעלם אלהותו יתברך ומצמצם א"ע כב"י בדבר ההוא כי לית אתר פנוי מיניה ומכל מדה שהשי"ת מודד לו יתקרב דוקא אצלו מתוכה כי שם הוא התעלמות אלהותו ית'. וזהו בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד (שם נד א) וכו' כמאמר הבעל שם טוב נבג"מ ובקשתם משם את ה' אלהיך (דברים ד, כט) משם דייקא מבחינה שאתה שם ואף רחמנות הרשעים בדרך זה כי הרחמנות הוא הלבוש שבו מצמצם אלהותו יתברך כי הרחמנות הוא נמשך מלמעלה חיות מהבורא ברוך הוא וכשבא אליהם הרחמנות נכנס החיות בקרבם והוא אלהותו יתברך שנתצמצם אליהם כביכו"ל באולי ישובו כי כך ראתה השגחתו יתברך שכך הוא הצורך לפי בחינתו נמצא כי הרחמנות הוא על חלק נשמתו שמא יחזיר בתשובה ואין חילוק בין עניות ועשירות הכל הוא רחמנות לכוונה האמורה וזהו מה שאמרו (סנהדרין קב א) תפס הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך פירוש בבגדו בלבושיו שהוא מדריגתו השפלה שם גם כן צמצום אלהותו יתברך באולי ישוב וזהו שאמרתי לעולמי מה שבראתי באמירה בחינת עולם הוא ד"י שיהיה התחברות דלי"ת ליו"ד והוא על ידי בחינת העלם מה שהבורא ברוך הוא מסתתר בהן. ולפעמים הרשע רוצה לעבור עבירה ויש לו כמה מניעות הוא גם כן צמצום אלהותו יתברך באותו המניעה באולי ישוב ממנה וזהו הטיבה ה' לטובים בבחינה הנקרא טוב גו' והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון ר"ל שאף את פועלי האון יוליכם ה' מה שמונע אותם בשעה שהם פועלי האון ומ"מ הבחירה בידם והבן. ונודע שאין הרשעים פוגמין באותיות י"ה שהוא מקור התשובה כנודע רק באותיות ו"ה שהם בהתגלות כי העולם נברא באותיות י"ה נמצא שהן למעלה מן העולם והן מקום התשובה לכן התשובה היא תיכף כהרף עין שלא יאחר זמן התשובה כי התשובה היא מן הדברים שקדמו לעולם ונמצא שהוא למעלה מן הזמן ואינו בהתחלקות כדברים הנבראים בבריאת העולם. וזהו כי ביה ה' צור עולמים שאין העולמים נחשבים לפניו ככלום שיהיה לו צורך בהן ח"ו כאמור שהוא שלם בכל מיני השלימות שהרי בחצי השם נבראים ר"ל כוונת הבריאה היתה שיתקרבו לבחינת י"ה על ידי התשובה והיו נמשכין והולכין כי יש גבול הקדושה כמ"ש (שמות יט, כג) הגבל את ההר וקדשתו והרשעים רוצין לצאת מגבול הקדושה עד שאמר לעולמו די פירוש שנמשכין והולכין חוץ לגבול הקדושה ולא היה להם מקום אחיזה לשוב עד שאמר לעולמו הוא לשון העלם כאמור שמסתתר ומתעלם בכל ענייניהם בכדי שיבאו על ידי זה לבחינת ד"י שיוכלו להמשיך בתוכם חיות מבחי' יו"ד כאמור. וזהו אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור וגו' (ירמיה ט, כב) כי כשיאמין האדם כי כל המדות מודדין לו למען יתקרב מהם אליו יתברך בודאי לא יאמר החכם שהוא חכמתו ולא הגבור שהוא גבורתו וכן העשיר וכו' כי אם הבורא ברוך הוא מדד לו המדה וצמצם אלהותו בהמדה למען יהא לו בנקל להתקרב אליו וזהו אל יתהלל בחכמת"ו בגבורת"ו בעשר"ו דייקא כי אם בזאת וגו' ר"ל בא' מכל אלו מה שנמצא אתו יתהלל השכל וידוע אותי. וזהו אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו) ואת אחרונים אני הוא כי בהקב"ה אי אפשר לקרותו לא ראשון לבד ולא אחרון לבד כי הוא אינו בהתחלקות כדברים הנבראים רק הוא ראשון ואחרון כאחד ולא היה צריך לבריאות העולמות רק לבחינה זו בראו כי את אחרונים ר"ל אפילו את אחרונים שהן בסוף המדריגה אפילו הרשעים אני הוא צמצם אלהותו שם הוא שהוא מצד טובו ורחמנותו כאמור וזהו נקרא בחינת אני כי לשון אני הוא בחינת התגלות כי אי"ן הוא בחינת התכסות וזה הבחינה שהבורא ברוך הוא מצמצם א"ע בזה העולם הוא בערך התגלות נגד בחינת אי"ן שלמעלה אף שגם זה הוא בחינת התעלמות כאמור מכל מקום נגד בחינת שלמעלה הוא התגלות ונקרא אני כי בכל דבר צריך להאמין ששם הוא גילוי שכינתו כאמור. וזהו אם (אין) אני לי שאין לי האמונה שבחינת אני הוא לי בכל הנהגותי כאמור מה אני ואם לא עכשיו אימתי כי התשובה צריכה להיות תיכף מחמת שאינה בהתחלקות ובזמן וצריך שלא להכניסה בזמן כי זה בודאי אינה תשובה אף שידמה לו לתשובה. ואף מה שבאין לאדם מחשבות הן בשעה שלומד או מתפלל או בשאר היום לפעמים אף איזה מחשבות שאין רצונו בהם הוא כי המחשבה העליונה מצמצמת ומתלבשת א"ע בהמחשבה ההיא ואז יחרד האדם מה הוא הענין המחשבה ויראה להעלותה כפי בחינת וענין המחשבה ההיא כי בודאי חטא בכיוצא בזה בהרהור או במעשה או אפשר בגלגול הקודם ועכשיו באתה לתקנה לכן יאמין באמונה שלימה כי המחשבה העליונה מצמצמת את עצמה ונתלבשה בענין מחשבה הזאת ויראה לתקנה וידבק את עצמה למעלה לשרשו ומפריד הרע והטוב נתדבק בשרשו בעולם המחשבה שאין שם רע ואם היו עובדים את הבורא ברוך הוא בדרך זה בודאי היו עובדין אותו יתברך עבודה תמה והיו הולכין בדרך השי"ת.