חסידות על שמות כא:ב

(יב) עוד יתבאר ושבית שביו (דברים כא י). על פי האלשיך בפרשת משפטים (שמות כא ב) בפסוק כי תקנה עבד וכו', עיין שם דכתב קל וחומר, אם טורח על חיי עולם הזה שהוא שבעים שנה רוב ימיו, איזה זמן יספיק לו לצבור אוכל שנים הבאות אחרי מותו כי רבים המה, עד כאן דבריו. וידוע דעיקר פתיות יצר הרע להטריד האדם על קניני העולם הזה, ואם כן בזה אתה שובה אותו.

אשר תשים לפניהם (שמות כא א). הנה מלבד מה שפירשו בזה המפרשים ורז"ל, גם אני אענה חלקי על דרך שפירשו בענין יפתח (שופטים יא יא) וידבר את כל דבריו לפני ה'. וכן הכי נמי לפניהם, שהוא ענין הנוגע להם, ועל פי זה יתורץ גם כן דקדוק האלשיך מה שמתחיל דוקא בענין זה במשפט דעבד עברי, ומה שמדקדק למה ליה לכתוב עבד שיצטרך גזירה שוה, לכתוב כי תקנה עברי. ויתורץ גם כן מה שמדקדק שש שנים יעבוד למה לי. ויתפרש גם כן מדרש ילקוט (בצפניה א' (ילקו"ש צפניה רמז תקס"ז) הובא בנחלת יעקב) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, אל תקרי אחפש, אלא אחפוש מלשון חפשי, אמר הקב"ה כתבתי בתורה (שמות כא כו) וכי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו, אני שסימיתי שני עיניהם, אינו בדין שיצאו לחפשי, שנאמר (ישעיה כט י) ויעצם את עיניהם, אמר ר' ברכיה כתוב בתורה (שמות כא ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא וגו'. והוא תמוה, גם יתפרש מאמר ראשון שבעשרת הדברות (שמות כ ב) אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דקשה אטו מי לא ידעו דעבדים היו במצרים. והנ"ל על פי מ"ש בספר נחלת יעקב על המדרש כי אנחנו עם מרעיתו (תהלים צה ז), מלמד שהקב"ה נותן מרעה לישראל כמו שהרב נותן פרס לעבדו, היום אם בקולו תשמעו, מלמד שכל יום זמן גאולה היא, עד כאן. ופירש על פי דברי הגמרא ב"מ (דף יו"ד (י') ע"א) פועל יכול לחזור אף בחצי יום, מ"ט כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא, וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא, מ"ט כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), ולא עבדים לעבדים. והקשו התוספת (ד"ה כי) אם כן יהיה אסור להשכיר עצמו בפועל. ותירצו כיון דיכול לחזור בו אימת שירצה, לאו עבדות היא כלל, עד כאן. והנה קשה על צדקתו ית"ש שמתנהג בדרך התורה, האיך מכר אותנו לעבדים והא אמר ולא עבדים לעבדים. אך התירוץ הוא כיון שבכל יום ויום זמן גאולה הוא, אם כן לאו עבדות הוא כלל. ועל פי זה יתבאר המדרש שהקב"ה נותן להם מרעה וכו' כי עבדים אנחנו, וקשה קושיא הנ"ל, לזה אמר היום אם בקולו תשמעו וכו', עד כאן דבריו. והנה היוצא מזה דעבדות אינו רק כשהחיוב מוטל על כל פנים על זמן מוגבל בהכרח, הנה במצרים היה בהכרח ד' מאות שנה (בראשית טו יג), והנה נפלה מבוכה בין החכמים כיצד נשלמו, אבל על כל פנים היה זמן מוגבל בהכרח, מה שאין כן בשאר גליות, דבמצרים לא היה משום חטאם של ישראל, דהא נגזר קודם שהיו ישראל בעולם קודם שנולד יצחק, והעיקר כי לא שלם עון האמורי (בראשית טו טז), מה שאין כן בשאר גליות דהוי משום חטא ישראל והבן, אף שיש זמן מוגבל היינו ללא זכו, אבל בזכו אחישנה (סנהדרין צ"ח ע"א, ישעיה ס כב), וכן היה בגלות בבל, ולפיכך אין עבדות אחר גלות מצרים, ודוק. וזה דברי השי"ת אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וקשה הא גאולה שאינה ניצחי אינו ראוי שיקרא שמו יתברך עליה, לזה אמר מבית עבדים, ודו"ק. והנה לזה אמר כי תקנה עבד, דהיינו בתורת עבד דוקא ולא פועל, שש שנים יעבוד ולא כפועל דיכול לחזור בחצי היום. ועל פי זה מבואר הילקוט הנ"ל, אינו בדין שיצאו לחפשי ואם כן קושיא לאלקינו, לכך אמר ר' ברכיה כתוב בתורה כי תקנה עבד וגו' שש שנים יעבוד, דהיינו דבכהאי גוונא מקרי עבד דיש זמן מוגבל מה שאין כן בישראל, ואם כן אין כאן קושיא דאין זה אלא בעבד. ועל פי זה יתפרש לפניהם, דזה נוגע להם דהיינו לכללות ישראל ולדורות, דממשפטים אלו מוכח דכל יום זמן גאולה היא, ודוק.

שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ברש"י במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שנתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה, ודינין, ויש להבין למה אלו הפרשיות נבחרו מאינך, ובמגלה עמוקות איתא שאז נתעורר עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף, ושבת היא תיקון פגם ברית, וכן דינים שמתחיל פרשת משפטים כי תקנה עבד עברי הם נמי תיקון על מכירת יוסף, ופרה אדומה היא תיקון על חטא העגל, וזה נסתעף נמי מחטא מכירת יוסף ע"ש, אך איננו מובן למה אז נתעורר קטרוג מכירת יוסף יותר מעד הנה שהי' בסכנת מצרים ובהים, והרי אמרו ז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ובאמת שכך איתא בז"ח, אבל צריך פירוש, וגם מה שפירש שדינים הם תיקון לחטא זה מחמת שתחילתו מדבר מדיני עבד עברי שמכרוהו ב"ד בגנבתו לישראל איננו כ"כ מובן, גם בפרה אדומה שכתב שחטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף לא זכינו לידע [ובמק"א כתבנו טעם לזה], ונראה לפרש עפ"י דרכו דרך הקודש באופן אחר, דהנה יוסף בערך השבטים הוא כבחינת הראש בערך הגוף, כבמדרש פ' ויחי שאמר להם יוסף אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבואתה לראש יוסף, ומה שפגמו הם ביוסף הוא נחשב פגם בראש והנה ברש"י בפסוק ויפוזו זרועי ידיו שיצא זרעו מבין צפרני ידיו, ואיתא בספרים שבזה אבד עשרה בנים שהיו ראוין לצאת ממנו והגם שליוסף עצמו נחשב לזכות שכבש את יצרו, אבל הם שגרמו לכל זה נחשב אצלם לחטא הידוע, שתשובתו קשה, וע"כ כמה וכמה צרות סבלנו עבור זה כידוע בספרים, אף שיוסף מחל להם על מה שעשו לו, מ"מ זה החטא שנחשב לשפיכת דמים לא הועילה מחילתו, והנה ידוע בספרים שאף שכל עבירות מקפחין פרנסת האדם כאמרם ז"ל אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, מ"מ אין בכל עבירות קיפוח הפרנסה כמו בחטא זה רח"ל, והטעם פשוט כי פרנסתו של אדם היא חייו, ובלשון חכז"ל על קיפוח פרנסה פסקת לחייתאי, וע"כ חטא זה שהוא קיפוח חיים גורם לקיפוח פרוסה שהוא חייו, וע"כ נמצא נמי בכתיב שנתקפח פרנסת השבטים והוצרכו להתפרנס על ידי יוסף, כמ"ש אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, ואחר מיתת יוסף נפלו תחת שעבוד מצרים, והיתה מזונתם משל מצרים כעבד הניזון משל רבו, או כמו עובר במעי אמו שאוכל ממה שאמו איכלת, וע"כ גם אחר יציאת מצרים שהיתה מירוק גם לחטא זה כמ"ש בזוהר חדש, מ"מ עדיין לא הי' להם חיים מצד עצמם שיהיו ניזונים משל עצמם, כי ידוע שמירוק החטאים צריכים בכפליים להרחיק ולסלק כחות הרעות מהאדם שנדבקו בו ע"י העונות, וגם להשיב אליו את כחות הטובות שאבד ונסתלקו ממנו בעוונותיו, ולזה אין די ביסורין ומרוק רח"ל, שאף שנסתלקו כחות הרעות ע"י המירוק כעלוקה שמושכת דם המקולקל, מ"מ כחות הטובים עדיין לא שבו, ולזה צריכין מצות ומעש"ט וזכותים מיוחדים, וע"כ מובן שעד כאן לא הי' עליהם קטרוג חטא מכירת יוסף שמה שעשו לו הרי מחל, ועל מה שפגמו בענין הנ"ל נתמרק בגלות מצרים, אך אחר יציאת מצרים ונפסק השפעת מזונותם ממצרים ונצרכו לפרנסה מצד עצמם, אז נתעורר הקטרוג שהם מקופחים הפרנסה, וזה הי' תיכף במסע הראשונה אחר קריעת ים סוף, שאז הי' גמר הגאולה ונפרדו לגמרי ממצרים. ולפי האמור יובן הענין שעד המן נסתפקו מהחררה שהוציאו ממצרים, ולא הי' להם מזונותם על דרך אחר רק משיורי החררה שהוציאו ממצרים, כי מצד עצמם לא הי' להם עדיין דרך פרנסה, ומ"מ באשר היתה הכוונה לערוך להם שולחן במדבר וליתן להם את המן, ולא להסתפק לעולם משיורי החררה, ע"כ נתעורר עליהם הקטרוג בזמן הזה דייקא כדברי מגלה עמוקות: