וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃
נועם אלימלך
וזה יש לומר רמז הכתוב "כי יפתח איש בור כו'", "כי" הוא לשון "אשר", דהיינו שהחיוב מוטל על הצדיק הנקרא "איש" שיפתח את ה"בור", רמז למעייני היראה והקדושה, לפתוח לבות בני אדם ביראה וקדושה רבה, "או כי יכרה איש בור", "יכרה" הוא לשון חפירה, שמתחיל לחפור ולחקוק בלבות בני אדם יראה וקדושה, "ונפל שמה שור או חמור" ר"ל אז בוודאי יפול שמה הקליפות, "בעל הבור ישלם" ר"ל זה שכרו של הצדיק הזה, שהשי"ת ב"ה שהוא בעל ואדון לכל הקדושות והיראות ישלם לו שכרו לעוה"ב, ולא עוד אלא "כסף ישיב לבעליו" פירוש דגם זה שכרו, שהיראה והקדושה הזאת שגורם לבני אדם תשוב אליו ויוסיף בו עוד יראה ואהבה ותשוקה לעבודתו ית"ש, וזהו "כסף" כו' לשון נכסף נכספת, דהיינו התשוקה והאהבה ישיב לבעליו. ועל דרך הזה פרשתי "דברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב", פירוש לאותו לב עצמו שיצאו ממנו באמת, אותן הדברים חוזרים ונכנסים בלבו ומוסיפים לו עוד קדושה. ומקשו בגמרא "אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן", פירושו לפי דרכינו הנ"ל, אם החיוב על הצדיק לפתוח לבות בני אדם במעייני היראה כ"ש על הכריה, ומשני "להביא כורה אחר כורה", דהיינו אם בפעם אחד לא יפעול לעורר לבם, יחזור ויוכיח ע"ד הוכח תוכיח.
ישמח משה
כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר וגו' (שמות כא לג), בעל הבור ישלם וגו' (שמות כא לד). הנה מה שדרשו רז"ל אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה דאחרון חייב (בב"ק דף נ"א ע"א). כבר מילתא אמורה משמיה דהגאון מו"ה אלי' מווילנא ז"ל האיך משתמע מהפסוק כורה אחר כורה לחייב האחרון, משום דבור קמא בכי יפתח מלא, ובור בתרא בכי יכרה חסר וכתיב בר, ובעל הבור ישלם מלא, והכי פירושו כי יפתח איש בור, דהיינו שכבר היה בור מלא, דהיינו בור עשר שהוא בור גמור בשלמותו, רק שהיה מכוסה וזה פתחו, או כי יכרה איש בר, דהיינו שכבר היה בר חסר דהיינו פחות מעשר וזה כרה להשלימו, ואמר בעל הבור ישלם, דהיינו זה שעשאו מלא דהיינו האחרון שהשלימו, עד כאן דבריו וש"י. ויש להוסיף נופך לדברי הגאון הנ"ל, על פי הרמב"ם במורה נבוכים בשיתוף שם מלא, כי הוא לשון שלמות. אך כי דברי הגאון הנ"ל אינם נכללים בדברי רז"ל, ועדיין דברי רז"ל אינם מתיישבין כי דבריו היא הוכחה אחרת מן הפסוק ואינו הוכחת רז"ל. והנ"ל בזה להוסיף בפירושו של הפסוק על דברי הגאון הנ"ל, ועל פי זה יהיה נכלל הכל דברי ודברי הגאון הנ"ל ני' בתוך דברי רז"ל, ורז"ל מפרשין לקרא כמו שאבאר לפרש דבריהם ז"ל, דבודאי כל דבריהם תורה שבעל פה ואף הקושיות והתירוצים מהפלפול שניתן למשה, והכל נכלל בכתב הקושיא כמו התירוץ, ויתבארו זה על פי שני הוצעות. א', הנה מי שהדין נותן ומתוח עליו שחייב איזה חיוב, הרי הדין נותן ומתוח עליו באותו החיוב וזה פשוט. ב', מי שהוא בכל שכן בחיוב, הרי הדין מתוח עליו ביותר מעל הראשון, דהא מסתבר טפי לחיוב, והבן.