חסידות על שמות כב:יט

אותו תעבוד (דברים י כ). אמרו ז"ל (תענית ב'.) איזה עבודה שבלב, זו תפלה. לבאר זה, מקדם להבין ענין כונה בהתפילה, ואיתא בספרי כה' אלקינו בכל קראינו אליו (דברים ד ז), אליו ולא למדותיו. ועיין בפרדס בשער הכונה ובהקדמת שער השמים, שהכל בסוד השתתפם אל מאצילם, עיין עליו. ועדיין לא יספיק שיהיה ענין התפילה משותפות ח"ו, והכתוב אומר אליו, כמו שנאמר (שמות כב יט) לה' לבדו, והספרי אמר ולא למדותיו, והבן. אך נ"ל להוסיף נופך להבין דבריהם, וגם להבין אמרם ז"ל איזו עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפילה, ולמה לא אמרו זו אהבה, או יראה, ושאר מצוה הלבבות. ואין לומר דהוא הוא, על פי דברי המורה בפרק מ"ד בחלק ג' בענין תפלה וקריאת שמע, עיקרם למען להזכיר השי"ת תמיד ולהאמין בו כו'. דעיין בתולעת יעקב שהשיג עליו בדברים נכונים, והוכיח כי הוא מצות מעשיות לצורך קיום העולם, הובא בהקדמת שער השמים. ועוד קשה הלא התפלה דבור בפה ולא הרהור בלב בלבד, ולמה אמרו עבודה שבלב. אבל הענין הוא, כי אין עבודה רק שירות, ואין שירות רק עזר לדבר מה, ולכך אין בקשת צרכי עצמו לאהבה ויראה בכלל זה. ועל פי זה תבין כי הדבור בפה בענין התפלה, דאין במשמעו רק בקשה, הוא אליו לבד, והיינו קראינו כי קריאתה הוא בקול ואין זה בכלל עבודה, רק הכונה על היחודים שבלב, וזה רצונו שיהיה חבור המדות על ידינו, והיינו עבודה שירת אליו ית' שמזמן לפניו כלים שישפיע בהם כרצונו. והיינו עבודה שבלב, כי אין הכונה רק בלב לרוב העלמם, ותפילה לשון חיבור כמ"ש בהקדמת שערי שמים, ואם כן הבקשה והעבודה הוא רק אליו והכונה אל הספירות, ואין בקשה מהם ואין עבודה להם, רק כמו שעושה איזה אומנות מתנדב כמה דברים זה בזה לשרת את המלך. והנה כמה הפליאו חכמים אנשי כנסת הגדולה ביסדם בקשה שיש בו השירות, והוא כעין המבקש מאת המלך בקשות רבים מאד, והוא בקשה שיש בו שירות לתענוג המלך מועיל מאד להפקת רצון המלך, והבן כי זה עיקר עבודה שבלב. ואמנם לפעמים מחשבתו הצפונה נכרת מתוך מעשיו, וזה מה שאמרו (נדרים דף כ' ע"ב) ברבי אלעזר ברבי שמעון ודומה כמו שכפאו שד. נ"ל ברור פירושו, שהיה מכוון כל כך ביחודים עליונים הכונה עצומה בכל כחותיו, והיה נפשט מן הגשמיות בשעת מעשה, עד שהיה נשמע מגרונו מחמת דחיקת איבריו הפנימים לזו הכונה, וגם היה נראה ממנו תנועות משונות ממש כמו חולי הכפיה ר"ל, וזה מצוי מאד גם כן במתפללים בכונה, והבן כי הוא נכון ואמת לענ"ד בס"ד.

ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלקי"ם (שמות יח יב). נשאלתי למה אמר הכתוב שלקח הזבחים לאלקים, הלא זובח לאלקים יחרם (עיין בזו"ח פ') בלתי לי"י לבדו (שמות כב יט). וניחא לי על פי דברי הסבא משפטים (ח"ב דף ק"ח ע"א) וז"ל, הטיבה ברצונך את ציון (תהלים נא כ) בקדמיתא, ולבתר תבנה חומת ירושלים, הכא אית רזא כל עובדין דעביד קוב"ה בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו והכא לאו הכי, ת"ח כל אינון עובדין דעביד קוב"ה ואקדים ההוא דלבר מוחא אקדים במחשבה ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסט"א הוה ומוחא מן מוחא ותדיר סט"א אקדים ורבי ואגדיל ונטר איבא, כיון דאתרבי זרקין ליה לבר ויכין רשע וצדיק ילבש (איוב כז יז), וזרקין ליה לההוא קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא, אבל הכא בבניינא דבי מקדשא דסטרא בישא יתעבר מעלמא לא אצטריך, דהא מוחא וקליפא דיליה הוה אקדים מוחא, דכתיב הטיבה ברצונך את ציון, ציון בקדמיתא ולבתר תבנה חומת ירושלים וכו', בההוא זמנא (תהלים נא כא) אז תחפוץ זבחי צדק, בגין דהא כדין יתחבר כולא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוני' וכדין קרבנא להוי שלים "להויה "אלקים, דהשתא "אלקים לא אתחבר לקרבנא, דאלמלא אתחבר ביה כמה "אלקים יסלקון אודנין לאתחבר תמן, אבל בההוא זימנא כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה "ה' לבדך (תהלים פו י), ואין ה' אחרא, ובההיא זימנא כתיב (דברים לב לט) ראו עתה כי אני הוא ואין אלקים עמדי וכו', מאי "עתה, אלא דלא הוה קודם לכן וכו', עכ"ל. ובזהר יתרו (ח"ב דף ס"ז ע"ב) וז"ל: אית מלך לעילא וכו', אית כהן רזא דאור קדמאה וכו', אית מלך לתתא כו', ודאי בסטרא דקדושה אית מלך וכהן כו', בסט"א דלאו איהו סטרא דקדושה אית רזא דאיהו מלך, והא אוקימנא דאיקרי מלך זקן וכסיל, ותחותיה אית כהן וכו', רזא דמלה בשעתא דהאי "מלך "וכהן אתכפיין ואתברי ואודן ליה, כדין קוב"ה שליט בלחודוי עילא ותתא וכו', בשעתא דאתא משה לפרעה ואמר אלקי העברים וכו' (שמות ה ג), פתח ואמר לא ידעתי את י"י וכו' (שמות ה ב), כיון דאלקי ליה ולעמיה אתא ואודא לקוב"ה, לבתר אתבר ואתכפייא ההוא כהן דמשמש תחותוי עד דאתא ואודי לקוב"ה, וכיון דההוא "מלך "וכהן אודו לקוב"ה ואתברי קמיה, כדין אסתליק קוב"ה ביקריה על כולא עילא ותתא, וע"ד דאסתלק קוב"ה ביקריה כד אודן אילין קמיה, לא אתייהב אורייתא עד דבתר דאתא יתרו ואודי לאמר עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים וכו' (שמות יח יא), בשעתא דאתא משה לפרעה כו', פתח איהו ואמר לא ידעתי את י"י, כיון דאלקי ליה ולעמיה אתא ואודי ליה לקוב"ה ואמר י"י הצדיק (שמות ט כז), איהו דהוה מלכא קרופינס דכל עלמא, כיון דאיהו אודא כל שאר מלכין אודין וכו', אתא יתרו כומרא עילאה ורברבא רב ממנא (דכל ממנא) דכל טעוון אחרנין ואודי ליה לקוב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים, כדין אסתלק ואתייקר קוב"ה ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהיב אורייתא בשלימו דשולטנא על כולא, עכ"ל. ומעתה בין ותתבונן קודם נתינת התורה נעשה מעין דוגמא דלעתיד במהרה בימינו שהודו כל הקליפות וסט"א, ואלו לא נתקלקל הדבר במעשה העגל, כבר נתמלא כבוד י"י את כל הארץ בלי שום שליטת ס"א. על כן אחר שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים, לקח עולה וזבחים לאלקים, כי אין חשש דכמה אלקים יסלקון אודנין וכו', כי אין עוד מלבדו כמו שיהיה לעתיד כאשר יחפוץ זבחי צדק שמא שלים, כמבואר בסבא הנ"ל. ולהיות הדבר דבר חידוש ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים דייקא, הבן מאוד:

או יאמר, על פי מה ששמעתי בפסוק (שמות כב יט) זובח לאלקים יחרם וגו'. והנה איתא במדרש (ב"ר ע"ג א'-ב') וה' פקד את שרה (בראשית כא א), בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, שנאמר (תהלים צח ג) זכר חסדו זה אברהם, ואמונתו זה יעקב לבית ישראל. ותמהו למה דילג יצחק. והפשוט לפי שמדבר בראש השנה יום הדין, כמו שנאמר בסימן ההוא (תהלים צח ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ועל כן אינו זוכר רק חסד ורחמים, ולא דין והבן. היוצא מזה דיצחק הוא דין, והיינו שהשיב לו אברהם כפי מדתך (בראשית כב ח) אלקים דהוא מדת הדין, יראה לו השה בתמיה, לכך לעולה בני, והבן.