חסידות על שמות כד:ז

וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (דברים ג׳:כ״א) עַל פָּסוּק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם אַתָּה עוֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְכוּ', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מָה רָאָה לוֹמַר לָהֶם כָּאן "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", רַבָּנִין אָמְרִי: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ מַטְרוֹנָה בִּשְׁנֵי מַרְגָּלִיּוֹת, אִבְּדָה אַחַת מֵהֶן. אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ: אִבַּדְתְּ אַחַת, שִׁמְרִי אֶת הַשְּׁנִיָּה. כָּךְ קִדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, אִבְּדוּ אֶת נַעֲשֶׂה, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה: אִבַּדְתֶּן נַעֲשֶׂה, שִׁמְרוּ נִשְׁמַע, הֱוֵי: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ.

בפורים הי' קבלת התורה כמ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס. וכתיב קימו וקבלו נראה שזה כמו הקדמת נעשה לנשמע. כי קבלה צריך להיות קודם קיום הדבר. וכ' קימו למעלה מה שקבלו למטה. ותוס' הקשו דצריך קרא לקימו מה שקבלו כבר ע"ש. ולע"ד שהכל אחד. כמ"ש בזוה"ק פירוש הקדמת נעשה לנשמע עושי דברו לשמוע כו'. שבנ"י שואגין ככפירים כו' ומעוררין בחי' הדיבור ע"ש. והפי' שקיום המעשה הוא בגשמיות. ויש בו אור שלמעלה מהטבע והמעשה עצמו נוגע בבחי' הדיבור והציווי. והרצון של האדם נוגע למעלה יותר שהרי הרצון לקיים רצונו ית' גם במה שלמעלה מהטבע רק שא"א. ונמצא רצון האדם נוגע בשורש הדיבור שהוא רצונו ית"ש. ונמצא ע"י אמירת נעשה שחפצים לקיים רצונו ית"ש מעוררין רצון הנ"ל. ונעשה הדיבור ושומעין אח"כ ומקיימין בפועל כנ"ל. וז"ש קימו הרצון לעשות ועי"ז קימו למעלה ונעשה דיבור וקיבלו כנ"ל. ובאור חדש ממהר"ל הביא בשם מדרש תנחומא פ' נח שהדר קבלוה קאי אתורה שבע"פ ע"ש:

אמנם כל זה אחר החטא הידוע, דכתיב (שמות לג ו) וינצלו בני ישראל את עדים, היינו המדריגות הגדולות הנ"ל, אבל קודם החטא היו כולם בבחינת ישורון. ועל פי זה נ"ל כי אותן ב' מדרגות ישראל ישורון, הן העטרות שאמרו במסכת שבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח.) שנכתרו בשעת מתן תורה בשני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע (שמות כד ז), היינו שנקראו אז ישראל וישורון, וזכו לחיה יחידה. והיינו אחד כנגד נעשה, כי בחינת חיה שורה במוחש טפי, ואחד כנגד נשמע שהוא רוחני טפי, ואינו נרשם נגד המורגש במשוש, כמ"ש הרמ"ע במאמר צבאות סימן ה' בכוסמת עיין שם, והוא פלא בס"ד.