חסידות על שמות כד:ט

וגם עתה בזמה״ז אף מי שלא יזכה שידבר ד׳ ע״י בנבואה, בעבודת הנבואה כ״א יעבוד ואורו ית׳ וקדושתו יתיחדו בחדרי לב כולם אף בחורי גופם, לכן בקבלת התורה לא השתפק לצוותם את התורה בסימן לבד ואות שמן ד׳ הוא הצווי, כמו במצרים שנתן להם קול אות הראשון וקול אות האחרון למען יאמינו שנראה אליו ד׳, רק גילה והתפשט את אור קדושתו עד לוירד ד׳ לעיני כל העם על הר סיני, ויראו את אלקי ישראל, ויחזו את האלקים, ומראה כבוד ד׳ וכו׳ לעיני בני ישראל, וכן אח״כ לועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכמו שדרשו חז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהקב״ה שורה בלב כל אחד מישראל.

ויהי כראות זאת קדושי התנאים, שהנביאים חדלו, העולם עם העם ירדו בבחי׳ ותרד פלאים, והתורה נשארה להעם מסוגרה בעשי׳ ורחוקים הם מן נשמת התורה כרחוק האיש מנשמתו אף שנמצאה בו, מפני הגוף המסוגרה, ואף שגם התורה ומצות ירדו עמהם וגם בדברי עולם של עתה מקיימין המצות סוכה, ציצית וכו׳, אבל הנביאות היינו ההתגלות שהכל קודש וגם העשי׳ אלוקית, כנ״ל שהוא בחי׳ נבואיות, זאת איננה, התגברו הקדושים אלו ובד׳ התחזקו והמשיכו שוב את אור הנבואה אשר בתורה גם לעולם ולהעם אשר ירדו. ואם בעולם העשי׳ של עכשיו לתחתית שבו היינו לעשי׳ שבעשי׳ לא יכלו לגלותו, שגם בסנה ושאר דברים גופניים יתראה אור אלקות, וגם האיש אף בהתחתית שבו גם בחושיו ובעיניו יראה מלאך ד׳, אף את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו׳ יראה, ובאזניו את קול ד׳ ישמע, על כל פנים בהיצירה ובריאה שבו יקבל וישיג את אור ד׳.

וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכו' ויאמר משה אסורה נא וגו' מדוע לא יבער הסנה וירא ה' כי סר לראות וגו' ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. בו יבואר הגמרא (פסחים נז.) מלכא ומלכתא הוי יתבי בסעודתא מלכא אמר גדיא יאה ומלכתא אמרה אמרא יאה. הרמז גדיא, הוא מזל עליון מלשון גד כו'. וזהו דאמרינן (שבת קנו.) אין מזל לישראל, הרמז האי"ן הוא מזל לישראל, כי מזל הוא מלשון יזל מים מדליו (במדבר כד, ז) וזהו מלכא אמר גדיא יאה, רמז למזל העליון. ומלכתא אמרה אמרא יאה, השפע אשר בא להאותיות וזהו אמרא, מלשון אמור השפע שכבר באה לאותיות ועל בחינה זו אנו אומרים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזהו דאמרינן במדרש אל תקרב הלום, הלום זה מלכות שמשה רבינו עליו השלום ביקש המלוכה ולא ניתנה לו רק על הדור המדבר, כי בחינת המלך הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו וזהו מלחמות של מלך וזה ניצוח מלחמה. ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך שמו ובחינת הנביא הוא היפך המלך, כי הנביא צריך להתבודד עצמו תמיד. והנה כבר ביארנו שבהעלות הנצוצות הצדיק לפעמים מתלבש במחשבת הניצוץ כדי שיעלה אותו ועל בחינה זה אמרינן בגמרא (עבודה זרה ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה. ובאמת משה רבינו עליו השלום היה תמיד ומשה עלה אל האלהים (שמות יט, ג) ומחשבתו היה דבוק תמיד למעלה לכך לא היה מלך רק על דור המדבר שהם אוכלי מן והוא הוריד להם המן וזהו הרמז שמשה בקש המלוכה ולא ניתנה לו הלא כל ישראל ראוי למלוכה ולמה לא ניתנה למשה. ובזה יבואר, כי משה היה מחשבתו תמיד למעלה ולא היה מחשבתו כלל על עולם התחתון להעלות אותם: