חסידות על שמות כה:יח

בראשית. רבי שמעון פתח: ״הניצנים נראו בארץ״ (שיר השירים, שיר ב'), ״הניצנים – זהו מעשה בראשית; ״נראו בארץ״ – אימתי? ביום השלישי, שכתוב: ״ותוצא הארץ״, אז נראו בארץ; ״עת הזמיר הגיע״ – זהו יום רביעי, שהיה בו זמיר־עריצים. מארת חסר;²⁴⁷בכתוב: ״יהי מארת ברקיע השמים״ נכתבה המלה ״מארת״ בלא וא״ו אחר הא', וזה נדרש לסימן קללה (מאֵרה – קללה). ״וקול התור״ – זהו יום חמישי, שכתוב: ״ישרצו המים״ וגו', לעשות תולדות;²⁴⁸״תור״ בגימטריא ״ישרצו״ (תר״ו). ״נשמע״ – זה יום הששי, שכתוב בו ״נעשה אדם״, שעתיד הוא להקדים עשיה לשמיעה: כתוב כאן ״נעשה אדם״, וכתוב שם: ״נעשה ונשמע״; ״בארצנו״ – זהו יום השבת, שהוא דוגמת ארץ־החיים (שהוא עולם הבא, עולם הנשמות, עולם הנחמות). – (נוסח אחר, דבר אחר): ״הניצנים״ אלו הם האבות שעלו במחשבה, ועלו בעולם הבא ונגנזו שם,²⁴⁹האבות הם בקבלה רמז לשלש המידות: חסד, גבורה, תפארת. (אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – תפארת). ועלו במחשבה, בעולם הבא – בספירת הבינה, כי מספירת הבינה נשתלשלו המידות. ומשם יצאו בסוד ונטמנו בתוך (נוסח אחר: בהם) נביאי האמת,²⁵⁰לאחר שיצאו שלש המידות חג״ת (חסד, גבורה, תפארת) נטמנו בתוך המידות הבאות אחריהן, ב״נביאי האמת״, בנצח והוד, הנקראים נביאי האמת על שום שהם המשפיעים לנביאים. – נולד יוסף ונטמנו בו,²⁵¹יוסף רמז למידת יסוד: לאחר שנטמנו האבות – חסד, גבורה, תפארת – ב״נביאי האמת״, בנצח והוד, נטמנו במידת יסוד, המידה האחרונה במידות המשפּיעות. נכנס יוסף בארץ הקדושה²⁵²מידת יסוד המשפעת נכנסה בארץ, במידת המלכות המקבלת. והקימם שם ואז ״נראו בארץ״ ונגלו שם. ומתי ייראו? בשעה שנגלית קשת בעולם, שהרי בשעה שהקשת נראית יתגלו הם; ²⁵³צבעי הקשת, ביחוּד הצבעים: לבן, אדום, ירוק, הם – לפי הקבלה – רמז לאבות, למידות חג״ת: לבן – חסד; אדום – גבורה; ירוק – תפארת. ובאותה שעה – ״עת הזמיר הגיע״ – עת לקצץ את החייבים מן העולם.²⁵⁴גילוי הקשת הוא, לפי האגדה, סימן לחרון אף. ולמה ניצלו? בשביל ש״הניצנים נראו בארץ״,²⁵⁵בזכות האבות – החייבים ניצולים. ואלמלא נראו – לא נשארו²⁵⁶החייבים. בארץ והעולם לא היה יכול לעמוד. ומי הוא המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? קול התינוקות העמלים בתורה, ובשביל ילדי־עולם אלה העולם ניצל.²⁵⁷השווה שבת קי״ט, ב': ״אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פי תינוקות של בית רבן״. ״תורי זהב נעשה לך״ אלה הם התינוקות ילדי־עולמים, שכתוב: ״ועשית שנים, כרובים זהב״ (שמות כה).²⁵⁸״כרוב״ – כרביא (כ' שוואית) (ילד, עיין חגיגה ג' ב'). ״שני הכרובים״ – שני הילדים – נצח והוד, לפי הקבלה. בזה יובן היטב המבטא: ״רביין דעלמא״ במקור ו״ילדי עולם״ או ״ילדי עולמים״ בתרגומי. התינוקות העמלים בתורה למטה מעוררים את הכרובים למעלה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בהקדמה דף א:): הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ – אִלֵּין אֲבוֹת הָעוֹלָם. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – כַּד אָתָא עִדַּן לְקַצָּצָא חַיָּבַיָּא מִן עָלְמָא. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע – דָּא קָלָא דְּיַנּוּקָא דְּרַבְיָא דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְתָא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים א׳:י״א): תּוֹרֵי זָהָב; וּכְתִיב (שמות כ״ה:י״ח): וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב. עַל־יְדֵי קָלָא דְּיַנּוּקָא דְּרַבְיָא, נִתְגַּלּוּ הָאָבוֹת בָּעוֹלָם לְהָגֵן.

או יאמר, שלש עשרה מדות התחלה מן אל לדעת האר"י ז"ל. והי"ג מדות אלו הם נגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. נמצא השם א"ל הוא קל וחומר, כי הכלל השם יתברך ברוך הוא לית מחשבה תפיסהכו', אך מה שהאדם רואה בהברואים מדת גדולה וכן מדת גבורה כו', וכן מדת מלכות מה שהאדם רואה בהברואים מזה ידע אם בהברואים הם מדות אלו מכל שכן אצל הבורא ברוך הוא. והנה אמר אדמו"ר ועשית שנים כרובים זהב (שמות כה, יח) ואמרו רבותינו ז"ל (סוכה ה:) כרביא, דהיינו שהרב לומד עם תלמידו ובאמת שכל הרב הוא גדול יותר משכל התלמיד (עד אין סוף) וצריך הרב לצמצם שכלו להשוות בשוה לשכל התלמיד בכדי שהתלמיד יבין שכל הרב ונמצא יש כאן שני שכליות שוים שכל התלמיד עצמו ושכל הרב אף על פי שהוא גדול אף על פי כן השוה שכלו בשוה לשכל התלמיד ושניהם הם שכל קטנות. וזהו שנים כרובים, כרביה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והיכא אמרינן דיו היכא דלא מיפרך קל וחומר, דהיינו שהשם יתברך מצמצם עצמו לשכל ישראל איך שיוכלו ישראל לקבל השפעתו ומצמצם עצמו במדת ישראל ושמא תאמר שהשם יתברך ח"ו מצמצם עצמו לשכל שאר האומות ובמדת חוטא חס ושלום לא כן רק במדת ישראל העושים רצונו אף על פי שהם למטה עשייתם הוא למעלה וזהו נקרא קרבן עולה ויורד. וכן נקרא בתיקונים זרק"א וכן פז"ר, שהתנועה הוא מלמטה למעלה. אבל מדת שאר האומות אינו עולה למעלה להיות השם יתברך דבוק בהם. וזהו שרמזו רבותינו ז"ל היכא דמפרך קל וחומר לא אמרינן דיו, דהיינו לדבק עצמו במדת שאר אומות. והיכא דלא מפרך קל וחומר, דהיינו במדת ישראל השם יתברך מצמצם עצמו. והנה כאשר האדם מעמיק ביראת ה' אז הוא בטל במציאות ואז חיות שלו דבוק במקור העליון. וזהו והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) רצוא אשר בטל במציאות ואז הוא דבוק למדת א"ל וזה היה מדריגת הנבואה: