חסידות על שמות לא:ב

ועוד י"ל קצת באופן אחר, על פי מ"ש בעיר בנימין שם במסכת כתובות, דלכך לא רצה השי"ת מעיקרא שיבנה תיכף בית המקדש או לעשות משכן, כדי שלא יבטלו מהתורה, כדאיתא במסכת מגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, עיין שם. והנה על דבריו קשה לכתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. לכך נ"ל על פי דקיימא לן אף דתרי קלא לא משתמעי, מכל מקום בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כאחד, דכיון דחביב יהבי דעתייהו ושמעי, עד כאן (מגילה דף כ"א ע"ב). ונראה דמזה יש ללמוד על הכלל כלו, דבדבר חשוב מאד אין שום טרדה מבטלו, והנה אם התורה היה בעינינו כמו שנצטוינו בכל יום כאלו היום ניתנה וכל שעה חשוב כשעה ראשונה, לא היה שום טרדה מבטל. ועל פי זה יובן ויומשך היטב הפסוק (דברים ו' ו') והיו הדברים וגו', למה שדרשו רז"ל (ספרי ואתחנן ו ו) היום, בכל יום כאלו היום ניתנה, ולכך על לבבך ואין שום דבר גורם להסרה מן הלב, ולכך ודאי ושננתם וגו' בשבתך וגו' כי אין שום טרדה מבטל, ובזה האופן יוכל לקיים (יהושע א ח) והגית וגו' לא ימוש וגו' ולא באופן אחר. והנה באמת חיבת התורה כראוי כאמור (תהלים יט יא) הנחמדים וגו', (משלי ג טו) יקרה היא וגו', (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וגו', לא היה שום דבר מבטל, אך מחמת היצר הרע המדמהו לעול, אף אם כופיהו מכל מקום אינו חביב כל כך, ועל ידי זה הטרדה מבטל. ועל פי זה נ"ל לפרש פירוש חדש בהפסוקים נחלתי עדותיך לעולם, ר"ל בלי ביטול רגע אחת כי ששון לבי המה, דאז אין שום דבר מבטל דכיון דחביב יהיב דעתיה, אבל (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקיך, דהיינו שכופה יצרו אבל אינו חביב, אז לעולם הוא בעקב, כמו שדרשו (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב והיינו בהסוף, ר"ל דאחר שפנה מכל הטרדות בסוף הכל אז פונה להתורה, מה שאין כן כשיש לו איזה טרדה לא יוכל למיהב דעתיה, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד. ועל פי זה יתפרש הפסוק (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע, ר"ל על כל פנים אחר ככלות הכל נשמע, ראוי לשמוע דהא אמרנו נעשה ונשמע, ר"ל אף בשעת עשיה כמו שאפרש, ואם כן על כל פנים בסוף נקיים ונשמע, את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם אפילו איש המוני שאין התורה חביב אצלו. וזה מוסר גדול לאותן המבטלים אף שפנוים מכל וכל, והיינו אמרם (סנהדרין צ"ט ע"א) כל שאפשר לו לעשות וכו', עליו הכתוב אומרו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה וכו', שזה ודאי בזיון גדול מאד, אבל השלם הגמור אין שום טרדה מבטלו. ועל פי זה יתפרש הפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי נגדך, ר"ל אף שדרכי נגדך, היינו סבות למנוע כמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) בעזר כנגדו (בראשית ב יח), מכל מקום שמרתי והבן. והיינו נעשה, ר"ל אף אם נעשה איזה דבר, מכל מקום נשמע, ר"ל כל כך חביב אצלינו דלא יבטלנו שום דבר, ועל זה אמרו (שהש"ר פ"א ד') דאז נעקר יצר הרע מלבם והיה חביב להם מאד והבן, ועל כן אמר אז ויקחו לי תרומה, והבן. ועל פי זה יובן אמרם (שבת דף פ"ח.) מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (תהלים קה כ) עושי דברו לשמוע בקול דברו. דהיינו דלמלאכי השרת אין עשיה מבטלתן ואדרבה גורם לשמוע, כי אין להם יצר הרע וחביב מאד עליהם דבר ה'. והנה על בחינה זו לא שייך רחיים על צוארו וכו' (קידושין כ"ט ע"ב), והשתא מבואר המדרש ויקחו לי תרומה, דמזה מבואר דיש להקדים הנשואין, אבל באופן שהתורה חביב מאד, והיינו כי לקח טוב וגו', כנ"ל באופן הראשון רק תורתי אל תעזובו ויהיה חביב כל שעה כשעה ראשונה, והבן. ועל פי זה יובנו הפסוק בפרשת תשא (שמות לא ב) ובפרשת ויקהל (שמות לה ל) ראו קרא ה' בשם בצלאל, כי אז כבר חזר היצר הרע והיה העשיה טורדן, אבל אלו מלא רוח אלקים בחכמה וגו', באופן שיוכלו לעשות בכל מלאכה ולחשוב מחשבות בדדהו, ולא יהיה טרדת העשיה מבטלתן, והיינו דמסיים בפרשת ויקהל בהאי ענינא (שמות לה לה) ועושי בכל מלאכה וחושבי מחשבת, והבן.

אמר רבי שמעון, מכאן והלאה שלמות המקרא שכתוב: ״המוציא במספר צבאם״ (ישעיהו מ') – שתי מדרגות הן שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה: אחת זו שנאמר בה מה ואחת שנאמר בה מי, זו עליונה וזו תחתונה; זו העליונה רשומה במאמר: ״המוציא במספר צבאם״ – ״המוציא״, אותו הנודע ואין כמוהו. באופן זה: ״המוציא לחם מן הארץ״ – המוציא, אותו הנודע, וזו היא מדרגה תחתונה, והכל אחד. עומדים הם [הכוכבים] במספר ששים ריבוא כאחד ומוציאים צבאותיהם למיניהם באפס חשבון (נוסח אחר: באופן זה), לכולם בין ששים [ריבוא] אלה, בין כל צבאותיהם, ״בשם יקרא״. מהו ״בשם יקרא״? אם תאמר שקרא להם בשמותיהם – אין הדבר כן, שאם כן היה צריך [לאמר] ״בשמות״; אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם (למעלה) ונקראת מי איננה מולידה ואיננה מוציאה את הגנוזים בה למיניהם, אף על גב שכולם היו נעלמים בה. כיון שברא ; ועלה לשמים ונקרא אלהים, הוציא אותם בשלימות בכוח השם ההוא, וזהו ״בשם יקרא״: באותו השם שלו קרא והוציא כל מין ומין להתקיים בשלימות. בדרך זו: ״ראה קראתי בשם (שמות ל״א), זכרתי את שמי שיתקיים – בצלאל – בשלימותו. ״מרוב אונים״ (ישעיהו מ'). מהו ״מרוב אונים״? זהו ראש המדרגות, שעולים בו כל הרצונות ומסתלקים בו באורח סתום. ״ואמיץ כוח״ – זהו סודו של העולם העליון שעלה בשם אלהים כאמור. ״איש לא נעדר״ – מאותם ששים הריבוא שהוציא בכוח השם; ובשביל ש״איש לא נעדר״, הנה בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם נמנו, ולא נעדר מאותם ששים ריבוא אפילו אחד כדי שיהיה הכל דיוֹקן אחד: כמו ש״איש לא נעדר״ למעלה כך לא נעדר למטה.

ובצלאל בן אורי כו' (שמות לא, ב) עשה את כל אשר צוה ה' את משה. עיין ברש"י, כי משה צוה תחילה על הכלים ואחר כך על המשכן ובצלאל עשה תחילה המשכן ואחר כך הכלים. והנראה לבאר, כי הנה האדם כשקם ממטתו אזי צריך לרחוץ תיכף, היינו בתחילה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים להאמין באמונה שלימה שיש בורא ברוך הוא על כל העולמות, ואחר כך צריך האדם להתפלל וללמוד תורה ולעשות מצות והמצות והתורה הם המלמדים את האדם המדות הבורא ברוך הוא שהוא אל רחום וחנון כו', וכן שאר מדות הבורא יתברך. נמצא, המצות והתורה שאדם עושה הם המלמדים אותו איך להאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך שמו. ונמצא יש כאן שני בחינות באמונת הבורא יתברך. בתחלה, אדם מאמין בשכל קטן שיש בורא על כל העולמות. ואחר כך, כשאדם לומד תורה ועושה מצות הבורא יתברך על ידי תורה והמצות אזי השכל יש לו הזדככות ונמצא הוא מאמין באמונה שכליית בהבורא יתברך. והנה זה שאדם מאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך זה הוא השראת השכינה: