חסידות על שמות לב:טז

במשנה (סוף תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו'. ואח"כ בגמ' אמרו טעמים ע"ז על מה שלא היו ימים טובים כזה אבל היכן מצינו רמז בתורה לזה שנקרא ט"ו באב יו"ט. נראה לי שהוא ממה שנא' (סוף שופטים) הנה חג ה' בשילו מימים ימימה וגו' והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וגו'. ולא פירש איזה חג הוא מימים ימימה והרד"ק פי' על יוהכ"פ שבו נזכר במשנה ובנות ירושלים יוצאת וחולות בכרמים. אבל היכן מצינו שיהי' נקרא יוהכ"פ חג אבל נקרא רק מקרא קודש דחג נקראים רק הג' רגלים חג המצות וגו' דחג הוא לשון שמחה בכ"מ דלכן בלשון חז"ל סתם חג הוא חג הסכות שהוא זמן שמחתינו וכמו שא' (חגיגה י':) חוגו חגא פירש"י להרבות שמחה. ומ"ש בתוס' די"מ חג מלשון רקידה כמו יחוגו ויניעו כשכור גם שם הוא מלשון שמחה שהשכור מתוך היין לבו שמח עליו. וכן כתיב (שמואל א ל׳:ט״ז) אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל היינו שהיו שמחים בהשלל מתוך אכילה ושתי' וגם מחולות בכלל ודוחק לומר שמרמז על יוהכ"פ. לכן נראה דחג ה' בשלו וגו' המכוון על ט"ו באב דכל החגים לא נקראו חג ה' ואף בסוכות שהוא זמן שמחתינו וכתיב בי' מפורש מצות שמחה כתיב ושמחת בחגך שהוא שמחת ישראל זכר ליציאת מצרים. ורק מצינו בתורה אצל אהרן שאמר חג לה' מחר על י"ז בתמוז שאז נשלם המ' יום ראשונים שהי' משרע"ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול הי' אז חג לה' שאז הי' צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה. וכמו שנא' במצרים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ולא מצינו שעשו ישראל חג במדבר ואם על החגים הג' רגלים שקיימו הלא קיימו כבר חג המצות במצרים ג"כ. אך ענין ויחוגו לי במדבר הכונה על מתן תורה ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות הי' אז בי"ז בתמוז החג לה' שהוא יום שמחת לבו שאז הי' נתקיים כמו שדרשו חז"ל ע"פ חרות על הלוחות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והי' נחקק הד"ת בלב ישראל. אך אחר הקלקול נדרש על יוהכ"פ שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות הפסוק ביום חתונתו דלא היה חרות ונחקק בלב כ"כ בלוחות אחרונות. וביום שמחת לבו נדרש על בנין בהמ"ק שיבנה במהרה בימנו שרק אז יתוקן הכל:

במדרש זאת חקת התורה וגו' (במדבר יט ב). שאלו מלאכי השרת להקב"ה אם כן למה מת משה, והשיב ית' מקרה אחד וגו' (קהלת ט ב). ונ"ל על פי הכלי יקר בויקחו אליך הפרה, נקראת על שמך (תנחומא חקת סי' ח'), עיין שם. נמצא משה עשה כל התיקון. והנה איתא (על זה במדרש רבה שמות פל"ב) חרות (שמות לב טז), אל תקרי חרות אלא חירות, שנאמר (תהלים פב ו-ז) אני אמרתי אלקים אתם וגו', (תהלים פב ז) אכן על ידי שחטאתם בעגל כאדם תמותון, עד כאן. והנה משה אף אם לא חטא עמהם, היה מקום לומר שהעלה ערב רב והיה קצת גורם, אך לעומת זה עשה התיקון, ולמה מת. והתשובה מקרה אחד וגו', לפי שכבר צריכין למות השאר, אם כן מקרה אחד וגו', דאם לא כן יבטל הבחירה וק"ל, מה שאין כן בעת נתינת התורה שהיה על דרך שיחיו כולם והבן, והאומות לנגד ישראל הם כהבדל מדריגה, שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם (עיין יבמות ס"א ע"א), (ולפנינו יבואר עוד באופן אחר).

עוד י"ל על לשון התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו', לתרץ ג' קושיות שהקשה המזרחי, ונדחק מאד ולא הועיל כלום. והנ"ל בזה, דנדקדק דלימא מה לשמיטה אצל הר סיני. והנ"ל בזה, דענין, היינו בכל מקום שורש הדבר שעוסק בו זולת הנטפל, והנה הראב"ע כתב כי שורש השמיטה כאן, להזכיר שהוא מתנאי ארץ, ואגב נשנו הדינים, עיין עליו. ואם כן לזה קרא ענין שמיטה, דהיינו שהוא מתנאי ארץ שהיא עיקר הענין שעוסק בו כעת. והנה בהא דנאמר בהר סיני, יש לומר בתרין אנפין, או דקאי על הדינין, או דקאי על ענין שמיטה, דהיינו מה שהוא תנאי ארץ נאמר בסיני, ואם כך הוי אמרינן, לא הוי קשה קושית התורת כהנים, דהא זה דהוי תנאי לאו מצוה היא. אך על זה קשה שפיר מה ענינה של שמיטה אצל הר סיני דהוי שני הפכים, דהא דרשו רז"ל (עירובין נ"ד ע"א) חרות (שמות לב טז), חירות משיעבוד מלכיות והבן, ואם כן מקשה התורת כהנים בדרך ממה נפשך כנ"ל. והנה במה שכתב רש"י ונ"ל דהכי פירושו, עיין ברמב"ן מה שהקשה שני קושיות, והנה במזרחי הקשה עוד דאם כן הוי ליה הרבה כתובים הבאים כאחד. ולכאורה היה נראה בישוב כל הנ"ל, דאין כונת רש"י להוכיח דהפרטים בשמיטה נאמרו בהר סיני, דהא ודאי דהקרא בהר סיני קאי על כל הפרטים, דאי על הכלל, לא צריך קרא דהוא בכלל כל המצות כקושית התורת כהנים, רק דכונת רש"י ליישב קושית הרמב"ן השניה מהיכי תיתי להקיש שאר המצות לשמיטה, וכתב רש"י דלגופיה לא צריך, ובודאי דבא ללמד על שאר מצות, ואם כן מיושב גם קושיא ראשונה של הרמב"ן דשאר מצות דלא נשנו בערבות מואב מנא לן למילף, ואם כן קושיא שניה של הרמב"ן וקושיא הראשונה חדא מתורצת בירך חברתה, וגם קושית המזרחי הנ"ל נתיישב. אבל לפי מה דהמזרחי שדא ביה נרגא בקושית הרמב"ן, גם זה אינו מחוור דאכתי צריך לגופיה דלא נימא דהפרטות נאמר באוהל מועד. ומיהו גם לפירוש המזרחי תמוהין מאד דברי רש"י, דאי כונת רש"י להוכיח דהפרטים של שביעית נאמרו בהר סיני לבתר דגלי לן קרא בהר סיני, למה לי הא דלא נשנא בערבות מואב, בלא זה מוכח דהא על הכלל לא צריך קרא כמ"ש, ואי כונתו דבלא זה הקרא מוכח בשביעית, הלא לא מוכח כלל דאיכא למימר דבאוהל מועד נאמרו, והמזרחי במחילת כבודו מחליק בשמן ולא הועיל, וצריך עיון גדול ליישב פירוש רש"י הנ"ל.