וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלֵ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (פ)
ישמח משה
ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל האדם אשר על פני האדמה (שמות לג טז). והנה יש לדקדק בתיבת איפוא דהוא שפת יתר. וכדי לבאר זה ועוד יתר הדקדוקים, נקדים דיש שני מיני אהבות, אהבה סתימית ואהבה החנות, כמו שפירשתי בפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענני אלקי צדקי וגו', על פי ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים וגו' (אסתר ב יז), והפסוק (ירמיה לא יט) הבן יקיר לי אפרים. והנה אהבה החנית בלי טעם, לא יתכן גבי השי"ת מקור החכמה והבינה והדעת, רק דלענין זה הוי אהבה החנית דאהבה גוררת אהבה ולא יכלה לעולם. והנה משה מצא חן בעיני ה' כמו שאמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (שמות לג יז), וטעם מציאת חן, נודע מהאר"י ז"ל שנשמתו היה תולה באדם הראשון במקום שלא נהנה מעץ הדעת, ולכך היה רק טוב בלי שום התערבות טוב ורע הנעשה על ידי אכילת עץ הדעת, ולכך ניתנה התורה על ידו, כאמרם ז"ל במסכת מנחות (נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים וכו' עיין שם. ונקדים עוד דמשה רבינו ע"ה העניו מכל האדם (במדבר יב ג), והקפיד מאד מאד במחלקותו של קרח על התרעמם עליו לומר שח"ו לא ה' שלחו, כאמרם (במדבר טז כט-ל) אם כמות כל האדם וגו', (במדבר טז ל) ואם בריאה יברא וגו', ודאי דלא היה הכונה לכבוד עצמו ח"ו, רק משום שידע שחשיבות התורה תולה בו, והבן. והנה מזה יובן דמזה שידעו מעלת משה דהיה רק טוב בלי התערבות, נודע דהתורה שניתנה על ידו היא לקח טוב והיא סיבה שלא יעזבוה, כמו שנאמר (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, וזה דמשה היה רק טוב כנודע ממציאות החן שמצא בעיני ה', ומציאת החן נודע ממה שעשה השי"ת למענו אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה שליחת השרים מצינו גם באומות, שר פרס, שר יון, וכמו שדרשו רז"ל (שמו"ר ט"ו ט"ו) והנה מצרים נוסע אחריהם (שמות יד י), שראו שר של מצרים בא לעזרתם, אבל השי"ת בכבודו ילך לא עשה כן לכל גוי. והנה ידוע דטובה הגדולה שבכל הטובות הוא התקרבות אליו ית"ש, זולות הטובות הנמשכות מההתקרבות, כנאמר (שמות כ כד) אבא אליך וברכתיך, דמקור הברכה ומקור הטוב הוא ית"ש, זולת זה ההתקרבות בעצמותו הוא טובה שאין למעלה ממנה, כמו שפירשתי (בפרשת וילך) בפסוק (דברים לא יז) ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי וגו'. וידיעת הפכים בשוה והבן, ואם כן דזה בעצמותו טובה גדולה מאד מאד, אם כן זה לבד די לשלם גמול בעד כל המגיע לישראל טובות וישועות, הן מצד האבות והן מצידם, ואם כן זה סיבה שימנע שאר הטובות לבא. אך כבר כתבנו דאהבת השי"ת לישראל היא אהבה החנית, אהבה גוררת אהבה ולא אהבה גורעת אהבה, ונקדים עוד דעל מאמר השי"ת לאיוב (לח ד) איפוא היתה ביסדי ארץ, דרשו רז"ל (במדרש רבה תשא פרשה מ' סי' ג' (שמו"ר מ' ג')) אפתך היכן היתה תלוי באדם הראשון. ועל פי זה יתבאר התכת הפסוק שאמר משה להשי"ת במה יודע אפוא, ר"ל במה יודע אפתי היכן היתה תלוי באדם הראשון, כדי שידעו כי התורה לקח טוב ולא יעזבוהו וכי מצאתי חן בעיניך כמ"ש, ובמה יודע זה הלא בלכתך עמנו וגו', ושמא תאמר דהטובה הגדולה הלא ימנע כל שאר הטובות, לזה אמר ונפלינו אני וגו' בטובות וישועות דאהבה החנית היא, והבן. וגם י"ל כפשוטו הלא בלכתך עמנו ונפלינו וגו', דזה לא עשה לכל עם ולשון, ואם כן נודע מציאת החן, ומזה נודע אפתי היכן היתה תלויה, והתורה היא לקח טוב, והבן.
מאור עינים
ונודע כי יש בחינת נער הנקרא שר העולם כמו שאמרו בגמרא פסוק זה שר העולם אמרו נער הייתי וגו׳ שהיא בחינת עבד וזהו שאמר והנה נער בוכה וגו׳ וקולו כנער וכו׳ הכוונה שר״י סובר דמשה רבינו ע״ה בעת הולדו לא היה עדיין במדריגה הנקרא בן בחינת אחדות האמור רק היה בבחינת נער שהוא מט״ט הנקרא שר העולם כנודע והשיב לו ר״נ עשית למשה רבינו ע״ה בעל מום מום לשון חסרון שהיה חסר מבחינתו שאחר זה שאמר ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג, ט״ז) כשאמר לו השם יתברך הנה אנכי שולח מלאך לפניך שהוא בחינת מט״ט שנקרא נער שהוא בחינת תחת כנפי השכינה מדריגת הגרים כאמור אלא שעשתה לו אמו חופת נעורים כי יוכבד היתה נביאה וגם על ידי זה שראתה כי טוב הוא שנתמלא הבית כולה אורה כמו שכתוב (שם ב׳, ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא בבחינת טוב שראתה עמו אור הגנוז כי בהוולדו זכה לזה מצד בחינת נשמתו הגבוה מאוד לכך ראתה בחינה היהיה אשר יכולים להביט על ידו אור הגנוז וראתה שיקבל התורה בבחינת חפת נעורים כמ״ש (הושע ב׳, כ״א) וארשתיך לי גו׳ אל תיקרי מורשה אלא מאורסה והחופה בסוד שכפה עליהם הר כגיגית פירוש ראתה על ידי אור הגנוז שבא בעת לידתו ואמרה שמא לא אזכה לראות כו׳ על כן עשתה לו חופת נעורים הכוונה שהשיגה עכשיו מה שיהיה על ידי האור שבא עמו. אך בתיה בת פרעה שהיתה במדריגת גירי הצדק שהם בחינת תחת כנפי השכינה לכך לא ראתה כי אם בחינה זו כאמרם שראתה עמו שכינה שהיא מדריגה שיכלה להשיג ולא השיגה בחינה הגדולה האמור לעיל ואף גם השגה זאת מחמת שבזמן ההוא היה להם מוחין גדולים והיו קונים עולמם בשעה אחת מלשון ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד׳, ה׳) שהיה ההתקרבות שלהם גדולה מתשוקה גמורה האמיתית ולכך זכתה לראות תיכף בהתגיירה עד מקום השורש שלה ולא יותר כי זה אי אפשר כי אם לישראל כאמור והשם יתברך יזכנו לראות במאור תורתו כמו שאמרו המאור מחזירו למוטב רצה לומר המאור שבה הגנוז בה מחזירו למוטב למקום שנקרא טוב שאין שם מסך מבדיל רק אור הבהיר אמן נצח סלה ועד:
אגרא דכלה
[והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ויה"י כ"ן (בראשית א טו). להיות הצלחת ישראל תלוי במאורות ונמשלו להם כמו שאמרו רז"ל (שהש"ר פ"ו י') על פסוק (שיר השירים ו י) הנשקפה כמו "שחר יפה כלבנ"ה ברה כחמ"ה איומה כנדגלו"ת, שאמרו רז"ל מתחלה כמו "שחר, ואחר כך יפה כלבנה, ואחר כך ברה כחמה, ואחר כך איומה כנדגלות. ולזה ר"ת וס"ת כל הפסוק בגימטריא "והיו "שחר "לבנה "חמה "נדגלות. ויש לנו בזה הענין רמזים נכונים בזה השלחן אשר לפני יי' (יחזקאל מא כב), דהיינו "שחר "לבנה "חמה "נדגלות, ר"ת שלח"ן, שהוא הוא שלחנו של אדם שמכפר עליו (ברכות נ"ה ע"א), והבן. ונרמז בזה גם כן סעודות שבת עם התוספת שמקבלין קודם הכניסה, בסוד טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת) טעימה בעלמא, והוא גם כן בכאן הנשקפה כמו שחר שקיפה בעלמא כמציץ מן החרכים, ואחר כך בסעודת ליל שבת יפה כלבנ"ה כנודע סעודתא דחקל תפוחין קדישין, ואחר כך וכו', והמ"י וידום. והנה ידוע (עיין ברכות ז' ע"א) שכל ישראל מוכנים לנבואה כנודע בסוד ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר וכו' (שמות לג טז), רק שצריך להעלות ממדריגה למדריגה עד שתשרה עליו הנבואה ורוח הקודש, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל הכנות הרוח הקודש. ותחלת הכנותו בתשובה שלימה לפני יוצר בראשית ותיקון מעשיו לעבודתו נקרא בחינת השקפה עיונא בעלמא, ואחר כך יתעלה לבחינת יפה כלבנה, כי יהיה בסוד מיין נוקבין והבן, ואחר כך וכו' עד שיגיע למדריגת איומה כנדגלות, אזי תשרה עליו הרוח הקודש והנבואה גם כן בעיתות הנבואה. וזהו שנקרא שם השליח מאת השם נבי"א, ר"ת "נשקפה "ברה "יפה "איומה, ואי"ה נדבר מזה עוד כמה דברים: