שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃
ישמח משה
ועל פי הדברים האלה הבנתי הא דאיתא בר"ה (דף ט' ע"א) דר' ישמעאל יליף מקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ור' עקיבא דיליף דמוסיפין מחול על הקודש מבחריש ובקציר תשבות (שמות לד כא), האי ועניתם את נפשותיכם מבעי ליה לכדתני חייא בר רב, ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגו', וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, (ופירש רש"י [ד"ה כל] הכא קאמר קרא ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי). ולכאורה הדברים מתמיהין ומפליאין דנימא דהכתוב קורא לאכילה בלשון עינוי. ותו דצריך להבין הטעם שצוה השי"ת לאכול בתשיעי והאכילה חשובה כמו עינוי של עשירי. על כן אני אומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ושני הדרשות אחת הן דחד טעם אית להו, דנ"ל הטעם דמוסיפין מחול על הקודש, היינו להעלות ולעשות מחול קודש. וכן המצוה דאכילה בתשיעי נ"ל, משום דאז ביום הכיפורים כל איש מישראל שב בתשובה מסתמא ועולה למדריגה גדולה, וכאלו מקריב את עצמו לקרבן, לכך מצוה שיאכל וישתה בתשיעי, כדי שניצוצי הקדושה אשר נשארו בקרבו יעלו עמו אז, ובזה יהיה עליה כנ"ל.
ישמח משה
בהקדים לישב קושית התוספת במסכת שבת (פרק כלל גדול דף ע' ע"א) בתוספת ד"ה על חרישה וקצירה, שהקשו ואם תאמר מנא ליה דחייב שתיים, נימא דלא מחייב אתרווייהו אלא אחד. בהקדים דיש להבין קושית התוספת הנ"ל, דהנה לפי הגרסא יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, דמשמע דהטעות היה, רק דהוי אמינא שגם על כולן אינו חייב אלא אחת, אבל הא הוי ידעינן דגם אם אינו עושה רק מלאכה אחת חייב ודאי דלא קשה קושית התוספת הנ"ל, דאם נימא דאינו חייב רק אחת על שתיהן, אם כן קרא למאי אתא, אי לחייב אחת על כל פנים, למה לי קרא הלא בכל המלאכות כולן כן הוא שחייב אם עושה אחת מהן. וגם כן קשה, הלא אם עשה אחת מהן, גם כן חייב כמו בכל מלאכות, ואי קרא אתא לומר דאינו חייב רק אחת כשעשה שתיהן ולא שתים, הלא גם לזה לא צריך קרא, לפי הוה אמינא דקיימינן ביה השתא דחילוק לא ידענא, אם כן גם כשעושה הרבה מלאכות אינו חייב אלא אחת. ואין לומר דילמא הקרא אתא לאורויי דאם עשה כל הל"ט מלאכות חייב על אלו שתים בפני עצמם, כיון דהם מיוחדין בפני עצמם, דאם כן אין נפקא מינה בהאי קרא, רק לענין אם עשה כל הל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת, דאם כך נימא קשה בחריש ובקציר (שמות לד כא) למה לי, לכתוב רק אחד מהן, ואנא ידענא דאם עשה כל הל"ט מלאכות חייב שתים, כיון דיש לאחד מהל"ט אזהרה בפני עצמו, ודוק. ומיהו מכל מקום יש לומר דנפקא מינה אם עושה חרישה וקצירה ועוד מלאכה אחרת דחייב שתים, מה שאין כן אם עשה חרישה לבדה או קצירה לבדה בצירוף מלאכה אחרת, דאינו חייב אלא אחת, דאינו מחלק בפני עצמו רק שתיהן כאחת דהיינו חרישה וקצירה, ודוק. ומכל מקום לשיטת התוספת הקושיא עצומה יותר, אלא ודאי צריך לומר דקושית התוספת קאי לפי מאי דמסיק התוספת לעיל בד"ה יכול, דגריס שומע אני שלא יהיה חייב עד שיעבור כל הל"ט מלאכות, עיין שם. נמצא לפי זה אף אם הוי אמרינן דהקרא אתא לומר דעל חרישה וקצירה חייב אחת, אשמועינן טובא דהא בכל שאר מלאכות אינו חייב עד שיעבור כולן, ושפיר הקשו התוספת לכאורה. מיהו עדיין לא הקשו התוספת ולא מידי, דאיך נימא דגם על שתיהן אינו חייב אלא אחת, אם כן למה לי קרא למכתב שתיהן, הלא כיון דעביד חרישה לחוד או קצירה לחוד חייב, ואם תאמר מלאכה השניה לא מעלה ולא מוריד כיון דנתחייב מן הראשונה. ומיהו לא קשה, דממה נפשך קושית התוספת היא שפיר, דאם כונת הקושיא הוי דנימא דאם עושה רק אחד מהן חייב, רק דאם עושה שתיהן גם כן אינו חייב אלא אחת, אם כן לא קשה מידי דלא לכתוב רק אחד מהן, דהא צריך למכתב שניהן כדי לחייב בכל אחד מהן אם עשאו לבדו, דהא השתא קיימינן לפי ההוה אמינא לגירסת התוספת דאינו חייב בכל מלאכות עד שיעשה כולן, ואם כונת התוספת דנימא דאתרוייהו לא מחייב אלא אחד, וכשעשה אחד לבדו לא יתחייב כלל עד שיעשה שניהן, ואם כן פשוט דלא קשה דלכתוב רק אחד מהן, ואם כן קושית התוספת עולה שפיר. והנה לפי זה במחילת כבוד התוספת אינו עולה יפה, שתירצו דאם כן הוה ליה למכתב בחריש וקציר, ומדכתיב בחריש ובקציר, שמע מינה דחייב שתים, עד כאן. וקשה דאכתי נימא דאם עשה שניהם אינו חייב אלא אחת, והא דכתיב בחריש ובקציר, היינו ללמד דאם עשה איזה מהן לבדו גם כן חייב, דאם היה כתיב בחריש וקציר, הוה אמינא דאינו חייב עד שיעשה שניהן.
קדושת לוי
בחריש ובקציר תשבות (שמות לד, כא). הכלל, הקדוש ברוך הוא משפיע שפע טובה וברכה על העולמות. וידוע שהקדוש ברוך הוא משפיע שפעו הטוב מהאי"ן ואלישע שאמר (מלכים ב' ד, ב) מה יש לכי בבית, כי הכלי צריך האדם לעשות והוא שצריך לעשות אותיות והאותיות הם משפיעים עליו. וזהו דוגמא כזריעה וקצירה. זריעה, דוגמא לעשות אותיות. וקצירה, הוא השפע הבא עליו מלמעלה. וידוע בשבת בא השפע מהאי"ן ואין צריך לעשות שום אותיות אשר זהו הרמז בפסוק וברכתיך בכל אשר תעשה. ובשבת אין צריך לעשות אותיות כדוגמת הזריעה וקצירה. וזהו הרמז בחריש ובקציר תשבות: