וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃
קדושת לוי
ומה שנאמר גבי שבת צוה ה' לעשות, וגבי משכן כתיב אשר צוה ה' לאמר. וכן הקשה בעל הטורים. נראה, כי אף על פי שבמשכן שהיו עוסקים במצות מעשיות, דהיינו במלאכת המשכן אף על פי כן תקנו עולם הדיבור וזהו אשר צוה ה' לאמר. ובשבת שאין עושין מלאכה רק מצות בדיבור כגון תורה ותפילה, כי עיקר תורה ותפלה בשבת אף על פי כן מתקנין עולם המעשה. וזהו אשר צוה ה' לעשות, כלומר תיקון עולם העשיה:
אגרא דכלה
ויאמר משה וכו' לאמ"ר זה הדבר אשר צוה י"י לאמ"ר (שמות לה ד). הנהו תרתי לאמ"ר מיותרין. ונ"ל דהכי קאמר, דמשה אדונינו צוה שיאמרו בעת נדבתם זה הדבר אשר צוה י"י, להורות שאין מפרישין נדבתם לשום איזה פניה ובאיזה הכרח, רק בשמחה רבה בלי שום פניה לעשות רצונו ית' דוקא, ועל ידי זה תחול הקדושה על ההפרשה באומרם בפה מלא כן. ותעמיק עוד שיאמרו זה הדבר אשר צוה י"י לאמור, היינו שיאמרו גם תיבת לאמ"ר, שיתעוררו על ידי זה המאמר הנה הש"י צוה לנו לומר זה בפה מלא, ולמה כזאת, בודאי הוא לפשט העקמימות שבלב התקוע לשם איזה פניה ח"ו, נ"ל. ולזה גמר אומר (שמות לה ה) קחו מאתכם תרומה לי"י, ר"ל בעת הלקיחה תהיה תיכף תרומה, ולא תמתינו בהקדשה עד ביאת הנדבה להגזברים. וז"ש כל נדיב לב יביאה את תרומת י"י, ר"ל שכבר תביאו את תרומת י"י, ואם כן יהיה ב' מצות בידכם, אחת שתתנדבו מממוניכם לי"י, ואחת שתתנדבו גופיכם להבאת קדשי שמים שכבר הוא לי"י, תביאו בגופיכם לידי הגזברים ויהיה זה נדבה לי"י, נפש גוף ממון, כוונת הנפש, מתנת הממון, הבאה בגוף, נ"ל: