וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
קדושת לוי
ובזה יבואר הדקדוק שגם הרמב"ן ז"ל מדקדק זה בעשיות הבגדים בפרשת פקודי כתיב בכולם כאשר צוה ה' את משה ויעשו בגדי הקודש וגו' כאשר צוה ה' את משה (שמות לט, א) וכן בכל עשיית בגדים כתיב כאשר צוה ה' את משה. ובפרשת ויקהל בעשיית המשכן לא כתיב ביה כאשר צוה ה' את משה. כי בכל מקום אשר כתיב כאשר צוה ה' את משה, רמז משה משכל עצמותו לא השיג רק אשר צוה ה' את משה עם משה כדאמרינן בגמרא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. והנה המשכן היה כנגד ישראל והיה משה מחזיק באמירת ה' אליו מעשה משכן, אבל בגדי כהונה משה לא היה כהן ולא השיג זאת רק כשהיה בטל במציאות ושהבורא יתברך ידבר עמו ולכך לא כתיב בעשיית המשכן כאשר צוה ה' את משה, כלומר עם משה, כי מלאכת המשכן השיג משה בשכל עצמותו כנ"ל באמירת ה' אליו, כי המשכן היה כנגד ישראל כידוע ליודעי חן, אבל בגדי כהונה לא השיג בשכל עצמותו כנ"ל. וזהו הרמז אשר כתיב בעשיית בגדי כהונה כאשר צוה ה' את משה, כלומר עם משה כנ"ל. וזהו הרמז ותירוץ על קושיא הנ"ל שאינו נזכר שם משה בפרשת תצוה, כי פרשת תצוה עיקר על עשיית בגדי כהונה נאמרה והיה משה בטל במציאות כדי להשיג עשיית בגדי כהונה וכשאדם בטל במציאות אינו נקרא שמו עליו, כי איך יקרא בשמו והוא בטל במציאות ולכך לא כתיב כלל בפרשה ואתה תצוה שם של משה רבינו עליו השלום ודו"ק היטב:
אגרא דכלה
כאשר צוה י"י את משה (שמות לט א). בכל מלאכה ומלאכה נאמר כאשר צוה י"י את משה. להורות שחששו פן יחסרו איזה כוונה ויחוד הנצרך לכל מלאכה ומלאכה, אמרו בכל מלאכה כאשר צוה י"י את משה, שעושים על דעת המצווה, וכבר כתבנו מזה כמה פעמים:
סוד ישרים
ה' ימלוך לעולם ועד. בזה חתם השי"ת על ישראל שלעולם ועד יהיו נקראים עבדי ה' ואף אם יכנסו עוד לשעבוד וכמה הסתרות אך הלב מישראל לא יהיה עוד תחת השעבוד וכדאמרינן בגאולה ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם. וזה דאי' (פסחים קי"ז:) קריאת שמע גאל ישראל דצלותא גואל ישראל וכדאי' בזה"ק (ויקהל רט"ז:) ואצטריך לאחזאה חירו דילה בגין דאתחברא בבעלה ובגין לאסמכא גאולה לתפלה וכו' ולא לאחזאה תרוכין וסימנך ואשה גרושה מאישה לא יקחו. ואי תימא והא בגלותא איהי והא אתתרכת. לאו הכי אלא ודאי בגלותא איהו לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו וכו' ועל דא אית לאדכרא בההוא גאולה ד' זמנין אמת וכו' למהוי ד' גאולות אלין בקיומא תקיף בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא וכו' דאלו לא אשתכחו אינון ד' גאולת בההוא יציאת מצרים כל זמנא דלהוי גלותא לא אתחברת בתקונאה לאתייחדא שמא קדישא. והיינו כי אם היה ח"ו הלב ג"כ משועבד לא היה מקום לתפלה כי תפלה הוא רק מי שהוא בן חורין וסימנך ואשה גרושה מאשה לא יקחו. וכאשר חתם השי"ת שימלוך על ישראל לעולם ועד נקבע זה החירות בישראל וכ"כ נקבע הקדושה בישראל עד שנאמר ותקח מרים הנביאה את התוף בידה וגו' ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה וגו' שזה רומז שנקבע כ"כ אלו הד"ת בישראל עד שנתפשטו אף לנשים וכמו שביאר בזה אאזמו"ר הג"הק זללה"ה בימי השלוח (פ' בשלח) ואח"ז ויסע משה את בני ישראל וגו' שאמר לישראל מעתה אין לכם עסק עוד באלו הד"ת כי כבר נשלם מה שהיה לכם להשלים בזה ומעתה צורך לכם להתחדשות ד"ת. וזה שנאמר אח"ז וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים היינו שנתרשלו ונפלה דעתם מאוד כי קודם זה היה להם התחדשות בכל רגע ועתה שלא מצאו התחדשות היה להם התרשלות ולכן וילנו העם על משה וגו' שאמרו שמשמע מזה שאף קודם זה לא היה להם התגלות אמתי כי באם היה להם התגלות אמתי שוב לא היה פוסק מהם כי מהתגלות אמתי מוכרח להשאר רשימה הניכרת לעולם כמו שמצינו בהתגלות הר סיני שאף שהי' לפי שעה כדכתיב (שמות י"ט) במשוך היובל המה יעלו בהר מ"מ נשאר מזה רשימה לעולם כדמצינו באלי' הנביא שאמר אליו השי"ת שילך להר חורב למערה שעמד בה משרע"ה (מלכים א' י"ט) לזה נאמר ויורהו ה' עץ ומתרגמינן ואלפי ה' אעא ולא מתרגם ואחוי רק ואלפי שרומז שהיה מלמדו עצה להמתיק את המר במר וכדאיתא במכילתא (בשלח) רשב"י אומר דבר מן התורה הראהו שנאמר ויורהו ה' עץ כענין שנאמר וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך וכתיב עץ חיים הוא למחזיקים בה וכו' בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקב"ה אינו כן אלא במר מרפא את המר. היינו שיוכלו להכיר במר זה עצמו כל המתיקות כי אחר שכעת חפץ השי"ת שלא יהיה להם התחדשות ושיהיה הסתר לפניהם מוכח מזה שיש מקום למצוא בזה ההסתר טובה יקרה מאוד וכענין דאית' (תענית כ"ב:) ת"ר על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים מ"ט א"ר יוחנן לפי שאין מתפללין על רוב טובה וכו' ובגולה מתריעין עליה. והענין כי בארץ ישראל מפורש שכל ההשפעה הוא רק מהשי"ת ואיך יתכן לסרב ולמאן בהשפעת השי"ת אף שלכאורה אין דעת האדם נוחה מזה אבל אם יעמיק האדם ימצא בזה יקרות טובה. ורק בחוץ לארץ ששם השפעה בהסתר לכן מותר לאדם להתפלל שם על השפעה שאין דעתו נוחה ממנה. וזה הענין כאן שאחר שניכר מפורש שזה ההסתר הוא מרצונו ית' לזה בטח יוכלו למצוא בזה המר כל המתיקות כי באמת אין לך שום הסתר שהציב השי"ת בישראל שלא ירויחו מזה איזה יקרות כמו שמצינו במסעות הוצרכו לבושי שרד (שמות ל"ט) כי בעת מסע הדרך הי' ישראל נכנסין להסתרות לכן היו צריכין עוד מכסה מה שלא הוצרכו בעת החני' הרי שע"י ההסתר הרויחו ישראל לבוש יותר שנכלל לקדושה. וכן מצינו בזמן שנתוסף לישראל קדושה ע"י ההסתר מיו"ט שני של גליות. וכן במקום נתוסף להם קדושה בזה שלא הסירו הבדים מעולם מתוך הארון ואף שתשמישן היה רק בעת מסע מ"מ נשארו הבדים בארון אף בעת החני' בקדש הקדשים שביניהם היו כל עבודות היקרות ביותר. הקטרת הקטרת והזאת הדם ביוה"כ. הרי שכל זה היקרות הרויחו רק מסיבת ההסתר של מסע הדרך וזה דכתיב (שיר א') צרור המר דודי לי בין שדי ילין וכדאיתא ע"ז (שבת פ"ח:) אע"פ שמיצר ומימר לי דודי בין שדי ילין. שדי מורה על השפעה שנשפע בגודל צמצום ובזה הצמצום הנראה ללילה וחושך לן השי"ת ודר בישראל. וזה שאמרו על שני ימים טובים של גליות במדרש (שיר א' בפסוק כרמי שלי) הרני שומרת שני ימים טובים של גליות בחוץ לארץ סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחד. היינו אף שעיקר קבלת שכר הוא רק על אחד אכן מסבת ההסתר של גלות א"א לקיים אחת כתקנה אא"כ ישמור שני ימים שע"י שישראל מקדשים עוד יום אחד יוכלו לשמור ולקיים יום אחד כתקונו ובלתי זאת לא יוכלו לשמור יום אחד כתקונו הרי שע"י ההסתר מרויחים ישראל התפשטות קדושה על זמן עוד יותר ומרויחים לבוש נוסף לקדושה: