חסידות על שמות ל:טו

עוד נ"ל, על פי מה שמצאתי כתוב בספר עיר בנימין בשם המנוח מו"ה שמואל דרשן ז"ל מלובלין, טעם על שנקרא מחצית השקל תרומה לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו), על פי התוספת (סוטה ה' ע"א ד"ה אדם) בשם רבינו חננאל דרביעית דם שבאדם, הוא דם הנפש ומשקלו כ"ה סלעים, ולפי התרגום שתרגום על שקלים סלעים משקלו חמשים חצאי שקלים, ואם כן פדיון נפשו של אדם הוא במשקל אחד מחמשים מדבר שחייו תלוים בו, כמדת הבינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג), עד כאן. ובהקדים עוד מה שכתבתי (בריש פרשת תרומה) דמשה הוא תרומה מכל העולם עד סופו, ולפי זה ראוי לכפר כל ימות עולם על הנפשות ישראל הקרוים אדם, והבן. עוד ביאור על המדרש תנחומא הנ"ל (תנחומא תשא סי' ג'), בהקדים מ"ש היערות דבש לפרש הגמרא מגילה (דף י"ג ע"ב) תנא כיון שנפל פור בחדש אדר, שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת משה רבן, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, עד כאן. והקשה שם היערות דבש הא מהמיתה שהיתה בז' באדר, שפיר ידע, רק דלא ידע מהלידה, ומאי קאמר ולא ידע שבז' באדר מת משה. ועוד יש לדקדק מאי ראיה מהלידה, כיון דמת גם כן בז' באדר אחר אחרון אני בא, ואפילו אם נולד בז' באדר כיון שמת גם כן בז' באדר. ותירץ הוא ז"ל, על פי דאיתא בגמרא (ר"ה י"א ע"א) דהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, שנאמר (שמות כג כו) את מספר ימיך אמלא. והנה לכאורה יש להבין מה היא הטובה אם הקב"ה ממלא שנותיהן מיום ליום, או אם יחסר אף יום אחד משנותיהן או יעדיף. ופירש דהנה על פי הטבע יום שנולד בו האדם, הוא מוצלח בו ואינו נופל ביום הגנוסיא שלו. והנה מצאתי סמך לדבריו בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח) דאיתא התם כשרצה עמלק להלחם עם ישראל, בירר רק אנשים שיום גנוסיא שלהם היה ביום המלחמה, כדי שלא יהיה להם נפילה כי אז שעתם מוצלחת. וזה הוא הטעם שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, להראות בזה שאין מיתתם מיתה גמורה, וגם במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח ע"א), כיון שאין אדם נופל וכו', ואדרבה עליה היא להם. ועל פי זה יובן הגמרא הנ"ל, דבאמת ידע גם מהלידה רק דסבר דאחר אחרון אני בא, ולזה שמח כיון שמת גם כן באותן זמן עצמו, אבל האמת הוא דמיתת הצדיק אינה קרויה מיתה, רק הסתלקות מעולם התחתון לעליון ועליה היא לו. ולזה מדייק הגמרא לומר ולא ידע דבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, דלכאורה הוה ליה להזכיר הלידה קודם המיתה. אמנם הורה בזה דאין המיתה מיתה גמור, כיון שנולד גם כן באותו יום, ואין אדם נופל ביום גנוסיא שלו, ומזה מוכח דאין זה נפילה ח"ו רק עליה, והבן עד כאן דבריו. ובאמת מצינו מפורש בגמרא (סוטה דף י"ג:) דמשה לא מת, מגזירה שוה דשם שם, כתיב הכא (דברים לד ה) וימת שם משה, וכתיב התם (שמות לד כח) ויהי שם עם ה', מה התם עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. והנה פירשתי הגמרא דלא תסתור הגזירה שוה פירוש הפשוט של הפסוק דכתיב וימת, דהכי פירושא דקרא וימת, ושמא תאמר דמת לגמרי כמות כל אדם, לזה אמר שם משה עבד ה', ר"ל שם בשמי מרום הוא חי וקיים עומד ומשמש ולא מת, רק בבחינת הסתלקותו מזה העולם, והבן. והנה איתא במסכת מגילה (י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו'. הרי דהשקלים נתיסדו לבטל עצת המן ולתשועת ישראל, והנה באמת אז בימי מרדכי לא היה הבית קיים ולא היה שקלים נוהג, אך דענין זה הוטבע מראשיתו באותו זמן, והתעוררות הקריאה מועיל לזה, אף כי לההצלה היה די לידת משה, אבל להוציאם מאפילה לאור גדול ולהיות להם זקיפת ראש כאמור במגילה (אסתר ט ג) מנשאים את היהודים, זה לא יתכן רק על ידי איזה מצוה, ואם כן הן ההצלה והן הזקיפת ראש, נעשה הכל על ידי משה, ואדרבה מזה דפרשת שקלים מועיל לענין המן, מוכח דמשה לא מת ועומד ומשמש כאז כן עתה, דאם לא כן למה יועיל כיון שלא היו שקלים אז. והנה ידוע (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) דנאמר למשה גם כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, ועל פי זה יתבאר התנחומא הנ"ל כשהגיע משה לפרשת שקלים, ואז השיג דענין השקלים המה מיוסדים על ענין המן וכמאמר ריש לקיש הנ"ל, היה קשה לו אז הלא לזה היה די הלידה שלי ולמה נצרכים השקלים, אלא ודאי מוכח מזה ח"ו דהמיתה שבאותו יום עצמו תבטל ח"ו הלידה, והמיתה תהיה מיתה ממש דאחר אחרון אני בא, ולזה אמר שמא משאני מת אין אני נזכר, ולזה בא הצוה על השקלים כנ"ל. א"ל הקב"ה חייך, ר"ל אדרבה זה הוא החיות שלך כי תעלה ותתעלה, והשקלים הן המה להיות זקיפת ראש לישראל על ידן, ואדרבה מזה מוכח דאין זה מיתה ממש ח"ו, כי בכל שנה ושנה כשיהיו קוראין וכו' כאלו אתה וזקף את ראשן לפני כנ"ל, והבן.

וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׁירוּת, הֵם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים עֲשִׁירוּת שֶׁנִּזְכָּר בַּתּוֹרָה. כִּי בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָֹּה לֹא נִזְכָּר עֲשִׁירוּת, כִּי־אִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֵלּוּ. דְּהַיְנוּ: אֵצֶל סְדוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית יד): וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. וְאֵצֶל רָחֵל וְלֵאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לא): כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹקִים וְכוּ'. וְאֵצֶל שְׁקָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל׳:ט״ו): הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה.

‏[רנא] ע"י החשק הוא כלי קבול להשראת שכינת הש"י בקרב לבו. וזהו תרומת המשכן מאת כל איש ‏אשר ידבנו לבו דנדיבות הלב דבנ"י עי"ז הוא בנין המשכן דשכינת הש"י בתחתונים ובזה הוא כל חד ‏לפום מה דמשער בלבי' שאינו דומה הרגשת א' משכן הר"י בלבו לחבירו. כי כפי נדיבת לבבו ‏בתגבורת חשקו להשיג כך הוא שכינת הש"י. ויש עוד תרומת האדנים ודקרבנות שנא' בה העשיר ‏לא ירבה וגו' שבין העשיר בדעת ובהרגשת הלב ותגבורת החשק ובין העני שוים בחלקים כי הוא ‏לכפר על נפשותיכם כמפורש בכתוב וכמשז"ל בירושלמי דשקלים (פ"ב ה"ד) דלכפר אעגל. פי' לקנח ‏לכלוך דחשקות רעות מן הלב. וכן בקרבנות ציבור אז"ל (מ"ר פנחס) תמיד של שחר מכפר כו' ‏ובענין הרחקה מן הרע כל ישראל שוים שכולם יוכלו לינקות מן הרע בתכלית רק חילוק המדריגות ‏הוא בהשגת הטוב. וגם דמצד הנקיון מהרע באמת מגיעים למדריגה דשוה ומשוה קטן וגדול. כידוע ‏דיש עיגולים ויושר וחילוק המדרגות מעלה מטה הוא מצד היושר משא"כ בעגול הכל שוה. וידוע ‏דהרע עומד בין עיגולים ליושר ולעתיד כשיבוער הרע אז תשמח בתולה במחול שהוא המחול ‏לצדיקים מצד העיגולים שיהי' נגלה אז דהכל שוים. ולפי שבעוה"ז אנכי קודם לא יהי' לך דעדיין לא ‏נתנקו מרע לגמרי ועכ"ז משיגים קדושת הש"י ולכך הוא חלוק לשיעורים. ומאחר דנקיון הרע כח זה ‏שוה באמת בכל. אחר שיגמרו פעולת אותו כח כראוי בשלימות אז יהי' השגת אנכי הבא אחר לא ‏יהי' לך ג"כ בהשתוות. וזהו השוה בעצמו הוא מצד כח דלא יהי' לך ומשוה מצד אנכי. וזהו בכחות ‏דבנ"י וגם בהשפעת הש"י הוא שוה באמת מצידו מוכן להשפיע לכל א' בשוה. וזה ענין במן ג"כ לא ‏העדיף המרבה וגו' מצד נתינת הש"י הי' שוה. רק החילוק הי' בהרגשת הטעמים שכל א' הי' טועם ‏כפי מה שרוצה כמשאז"ל (יומא עה.) בזה ודאי הי' חילוק כל א' איזה טעם הי' מרגיש דבהרגשת ‏הטעם אין השתוות. וכן נתינת התושב"כ ומצות שוה לכל רק הרגשת הטעמים ורזי תורה יש ‏חילוקים והוא הנקרא תושבע"פ שע"ז נא' לעתיד ולא ילמדו עוד וגו' כי הוא ג"כ משוה את המקבלים ‏כמו שהוא שוה מצד עצמו. וזה ענין תרומת אדנים כי תושב"כ הוא העמידה לתושבע"פ דלכן ‏פתיחת הש"ס תנא אקרא קאי פי' שהיסוד הוא המקרא וע"ז הוא עמידת המשנה וזהו אדנים למשכן ‏ג"כ הוא היסוד משפע הש"י מצד ההשתוות כשאינו מתחלק עדיין להשגת לבות בנ"י. וגם זה הוא ‏מצד הכנת בנ"י בכלל בשוה באמירת נעשה ונשמע בזה העשיר לא ירבה וגו' שע"ז נבנה גוף המשכן ‏דשכינת הש"י בפרטי לבבות דבנ"י. וגם היסוד הוא ע"י הסור מרע כמשאז"ל (שהש"ר א' פ' ג) יצא ‏טיפה של ליצנות נכנס טיפה של תורה. וע"ז הוא יציאת מצרים וימי הספירה קודם מ"ת הגם דאינו ‏נקיון גמור שלא ישאר כלל רושם פסולת שזהו דבור לא יהי' לך שבעת הדבור דהש"י הי' בטול כח ‏הרע באמת באותו רגע. כי דבור הש"י עצמו פועל בכל העולמות ובדבר וגו' נעשו גם בגמר מעשה ‏דעולם העשי'. וזה יהי' כן לעתיד בגמר מעשה דעוה"ז. רק מ"מ להכנה לאנכי צריך ג"כ השתדלות ‏בכח אדם בסור מרע שהוא הכנה לעשה טוב: ‏