כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃
ישמח משה
ונתנו איש כופר נפשו לה' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל יב), זה יתנו כל העובר על הפקודים (שמות ל יג), ותרגום יונתן כל דעבר בימא יתן. וגם לפרש הגמרא ב"ב (דף יו"ד ע"ב). על פי מ"ש הבית שמואל אחרון בפרשת יתרו על ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא יט), ותורף הדברים דמה דכפה הקב"ה על ישראל ההר כגיגית אף דכבר אמרו נעשה ונשמע וקבלו התורה ברצון (שבת פ"ח ע"א, עיין שם בתוס' ד"ה כפה), דרצה הקב"ה להגדיל שכרן, דאם לא היה כופה והיו עובדין מאהבה לקבל התורה, אין חידוש כל כך. אבל על ידי הכפיה והיה בידם לקבל התורה מיראה שלא יהרגם, ואף על פי כן לא קבלו רק מאהבה ולא מיראה, שכרם יותר גדול. ועל פי זה יתורץ קושית אומות העולם למה לא כפית עלינו וכו' (ע"ז ב' ע"ב), כיון דבאמת לא משום יראה מכפית ההר קבלו ישראל, רק הכפיה היה מטעם הנ"ל, וזה דוקא בישראל ולא באומות, כיון שהם לא רצו מתחלה לקבל, והבן עד כאן. והנה מבואר שם דבדבר שיש בו הנאת עצמו גדול מאד, וגם הוא הנאה גלוי ומיד נהנה, ועם כל זה עושה רק בשביל ציווי ית"ש ולא בשביל עצמו כלל, היא מדריגה גדולה מאד, עיין שם. והיינו ונתנו איש כופר נפשו ואין הנאה גדולה מזו, כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו, מכל מקום הוא רק לה'. ושמא תאמר שהיא הנאה רחוקה, לזה אמר ולא יהיה בהם נגף תיכף בפקוד אותם, והיא הנאה גלויה תיכף ומיד, ואמר הפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים, ר"ל שזה ודאי יתנו אף העוברים על מצות השי"ת, דמי פתי יסור הנה שלא יתן פדיון נפשו, ואף על פי כן הם יתנו רק לה'. ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג, פסיקתא דר"כ פ"ב) כל דעבר בימא יתן, על פי מ"ש שם בספר הנ"ל על וישמע יתרו וכו' (שמות יח א) שמע קריעת ים סוף (זבחים קט"ז ע"א), עיין שם. וז"ש זה יתנו, ר"ל זה אשר אני מצוה יתנו, כל העובר כל דעבר בימא ולהם ראוי מדרגה זו כי כבר ראו בעיניהם והשיגו ובאו לידי אהבה נפלאה, וזה היה קודם מתן תורה, וכל שכן לאחר מתן תורה. וזה דברי המדרש כל דעבר בימא יתן זה, ואם כן להם דבר קל מדריגה זו. ועל פי זה יתבאר גם כן הגמרא בבא בתרא הנ"ל במה תרומם קרן ישראל, א"ל בכי תשא את ראש, כי עיקר התרוממות ישראל על ידי קבלת התורה דאז נבחרו מכל עם ולשון, אך אליה וקוץ בה דהיה בכפיה, אך עתה על ידי שיתגלה אהבתם שיתנו כופר נפשם רק בשביל אהבת ה' ולא בשביל עצמם, אף שידוע ונגלה להם שהוא כופר נפשם, מזה יובן מדריגתם בהכפיה כמ"ש בספר הנ"ל, ואדרבא מזה תעלו ודי בזה התרוממות קרן לישראל, והבן. ועוד י"ל כל דעבר בימא יתן, כי אמרנו שהיא מדריגה גדולה שכופר נפשו יתן רק בשביל ה' לנחת רוח לפניו, ושמא תאמר אין זה גלוי להם שהיא כופר נפשם אף שמשה יודיעם שמא לא יאמינו כל כך, לזה אמר כל דעבר בימא יתן זה, והם מאמינים מכבר כענין שנאמר (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, והבן.
פרי צדיק
ובפסיקתא רבתי פרשה י' סוס"י ו' א"ל רבונו של עולם וכו' שזקפת ראשי (בקרני ההוד יעוש"ב לפני זה) כך רומם ראשם א"ל הקב"ה לך רומם ראשם א"ל וכו' אתה תלה ראשם כו' א"ל כו' אני אזקוף כו' כי תשא וגו' יעו"ש. ויש לומר מה שאמר לו לך רומם כו' היינו שיחזיר להם הכתרים אבל זה אי אפשר להחזיר לגמרי כמות שהיה דכבר חטאו וניטלו ובשבת שמחזיר הוא רק א' מס' [בעולם הבא] כנ"ל ואין בזה כדי זקיפת ראש ועל כן אמר לו אתה תלה ראשם והסכים הקב"ה על ידו במ"ש כי תשא וגו' ונתנו וגו' דבתנחומא פ' תשא סוס"י ב' מי גרם לשבטים בפרשת שקלים כו' מעשה העגל ע"ש והיינו כי מה שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' היינו כשיבא לפקוד את בני ישראל ולמנותם דהוא התנשאות ראשם שהוא החזרת הכתרים אז חוזר ומתעורר הקטרוג שבעבורם נסתלקו ויוכל לבא גם נגף ח"ו על ידי שנזכר החטא. דהסתלקות הכתרים לא היה לעונש רק עד"ש בסנהדרין (צב.) הוי קבל וקיים דתנן בית אפל אין פותחין כו' וכיו"ב כ' בשם האריז"ל דכשמעלין אדם בעולמות עליונים יותר אז מתעורר חטא קל שבהיותו בג"ע ובעולמות תחתונים לא היה נחשב לחטא כלל [או שכבר תיקנו אבל לא לגמרי להיות כזכיות רק כשגגות ועד"ז בחטא העגל שכבר שבו ונמחל ונתרצה ביום הכפורים ועכ"ז לא היה לגמרי דאז היו חוזרים למה שהיה במתן תורה בהסתלקות היצר וביטול המיתה] ודנין אותו על אותו חטא וצריך לקבל עונש ע"ז מחדש אף שכבר קיבל עונשים מקודם ונזדכך להיות בג"ע וה"נ ביום פקדי וגו' ע"ז ציוה לתת אז השקלים לכופר נפש שעל ידי זה לא יוכל לקטרג עוד ולהביא נגף ח"ו. ובב"ב י' ב' אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא ופירש"י אם כו' קח מהם כופר לצדקה. ובאמת בפסוק מיירי משקלים למשכן ומקדש ולא נזכר צדקה לעניים כלל ומצות צדקה נאמר במקום אחר. אבל כל הענין בגמ' שם לפניו ולאחריו מיירי מצדקה וגם אחר כך מייתי מקראי פזר נתן לאביונים וגו' קרנו תרום בכבוד. הוא מרומים ישכון וגו' לחמו נתן וגו' צדקה תרומם גוי וכו' יעו"ש ומשמע דבזמה"ז דליכא בהמ"ק צדקה לעניים נמי מהני לכופר נפש כשקלים דבית המקדש. ואע"ג שזהו רק לכופר נפש כשנושא ראשם שלא יזיק ולא שעל ידי זה הוא נשיאת ראש. צריך לומר לפמ"ש דהרמת קרן הוא על ידי החזרת הכתרים וכופר נפש דשקלים הוא לכפר אעגל שבעבורו הוסרו. א"כ ממילא כשיכופר זה ע"י כופר ע"י זה יחזרו ממילא ויבאו להרמת קרן: