חסידות על תהילים ג:ב

יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים וְכוּ' (תהילים ג׳:ב׳):

ועוד י"ל, בהקדים אמרם ז"ל (תנחומא נצבים סי' א') אלמלא היו ישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. והוא מבואר על פי המדרש רבה פרשת חקת (סי' ב') ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין על ידי שהיה דלטוריא, אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה יוצאין למלחמה ונוצחין, מפני שלא היה בהן דלטורין, עד כאן עיין שם. אם כן מבואר דסיבת נצחון המלחמה הוא על ידי האחדות. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (תהלים ג' ב) ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי, שהוא כפל לשון. והכי פירושו מה רבו לשון הגדלה, כמו מה רב טובך וגו' (תהלים לא כ), צרי היינו האומות עובדי כוכבים ומזלות בזמן שרבים קמים עלי עלי דייקא, היינו אנשי ארצי ואין אחדות והם בבחינת רבים, והבן. ואמנם כשיש אחדות בין ישראל, נקראים בלשון יחיד, כדכתיב (שמות יט ב) ויחן שם ישראל וכפירוש רש"י שם (ד"ה ויחן), עיין שם. והנה כשהם רבים ועם כל זה יש אחדות ביניהם, אז האחדות הוי דבר יותר יקר. והיינו (במדבר כב ג) ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, דאף שרב, מכל מקום הוא (לשון יחיד), לכך ויגר, והבן.

יאמרו אלו הניצוצות להקדוש ברוך הוא. ישם נהרות למדבר. ישם הקדוש ברוך הוא השתא בשבת. נהרות דקליפה למדבר. שאין להם שום יניקה מהחסדים. לפי שקליפת נגה עולה השתא לקדושה. שהוא מחיה אותם כל השבוע בחסדים שהם גונבים למעלה. בסוד (משלי ט׳:י״ז) מים גנובים ימתקו. מכל אלו החסדים שקליפת נגה גונב. מזה ימתקו. ויש לכל הקליפות חיות ומיתוק. והשתא שקליפת נגה עולה לקדושה נשארו כל הקליפות בלי הארה וזה שאמר ומוצאי מים לצמאון. ר"ל השתא הקליפות צמאים מחמת חסרון מים. והבן: ארץ פרי למלחה. ר"ל מלכות דקליפה שנקרא ארץ. המוציא כל ימי השבוע פירות וניצוצות קדושות. והשתא אין בה שום ניצוצות כמו ארץ שחופרין בה מלח. כך הוא השתא. דאפילו חייביא דגיהנם נייחין בה. וזהו סוד (בפ' ויקרא) על כל קרבנך תקריב מלח. כדי להתיש כח הקליפה ולסמא אותה בסוד (חולין דק"ה ע"ב) מלח סדומית המסמא את העינים. והבן. וזהו שאמר מרעת יושבי בה. ר"ל שכל השבוע היו שם הניצוצות שהם בסוד רע, ור"ת של "ארץ "פרי "למלחה אפל תמורת אלף דקדושה. והבן: ישם מדבר לאגם מים. ר"ל יש כח ביד הקדוש ברוך הוא לעשות מקום חרב ויבש שהם הקליפות שהם עלמא דחרובא. כמדבר. שיהיה בהם אגם מים ונהרות מכח הנשמות שיורדות לשם. וזהו שאמר וארץ ציה למוצאי מים, שיצא משם אחר כך כל כח הקדושה שנקרא מים. ור"ת "ציה "למוצאי "מים הוא ר"ת צל"ם שאז עולים לצלם אלהים דקדושה. והבן: ויושב בם רעבים. ר"ל אלו הניצוצות שהיו שם רעבים מבלי קדושה. ואחר כך ויכוננו עיר מושב עיר זו ממש. שהיו רעבים שיהיה להם מושב מיושב בכל טוב בעלותם לקדושה כנ"ל: ויזרעו שדות וגו'. ויברכם אלו הניצוצות וירבו מאוד. ר"ל מה שהיה מקודם בסוד המות הנקרא מאוד. שהוא אסתרס. ובשבת ניתקנו כנ"ל: ובהמתם לא ימעיט. ר"ל שזה קאי על מלכות דעשיה שבעשיה. שרגליה יורדת מות אין בה משכלה שהוא נפל. בסוד (פ' בראשית) הנפילים היו בארץ, רק שניתקן הכל בקדושה: וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון. וימעטו לקליפות וישוחו להם עד עפר, והבן: שופך בוז על נדיבים. כמבואר סוד הפסוק (תהילים קי״ט:קס״א) שרים רדפוני חנם ר"ת חרש שהקליפות נעשים חרשים בזמן שיורד שפע שהוא סוד מים שנרמז בס"ת. וסימן חרש נוטריקון חמישי רביעי שלישי ונשאר שני ששי שביעי שסימן בוז ובא"ת ב"ש הוא שפע, וזהו שופך בוז על נדיבים, ר"ל כשיורד השפע נעשים הנדיבים שהם הקליפות חרשים, ור"ת שופך 'בוז 'על הוא ר"ת שבע בסוד (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם וגו' כי שבע שהוא שבת, שם יפול צדיק וקום, צדיק שהוא יסוד, ומלת יפול לשון ינוח, בסוד (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף, וקם, בסוד (פ' לך) והקימותי את בריתי בהקמת ברית, כשזה קם, כשיסוד הנקרא זה דקדושה, קם, זה שהוא יסוד דקליפה נופל בסוד אבר מת. ויתעם בתהו לא דרך. קאי על הקליפות שהוא מתעה אותם, והם מסתלקים מיסוד דקדושה ששם אחיזתן, בסוד (תהילים ג׳:ב׳) רבים קמים עלי, ובסוד (פ' ויצא) והאבן גדולה על פי הבאר, וזהו שאמר לא דרך שבשבת הם אינם עומדים על יסוד שנקרא (משלי ל׳:י״ט) דרך גבר בעלמה: וישגב אביון מעוני. שהוא יסוד דקדושה, והבן. וישם כצאן משפחות. אותיות שאחר צאן הם קב"ס ובא"ת ב"ש הוא חרש, והבן סוד עליות ראש חודש, אחר רא"ש הוא אותיות שבת, והבן: יראו ישרים הם הניצוצות קדושות. וישמחו בעלייתן לקדושה. וכל עולה הוא הקליפה קפצה פיה: מי חכם וישמר אלה. מובן מהשאר. עד כאן פירוש על הודו ממוהר"ר ישראל בעל השם זצוק"ל דק"ק מעזיבוז:
(ספר קטן וס' רמזי ישראל, וס' תהלות שבת).