כִּֽי־אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה׃
ישמח משה
ונ"ל לבאר המדרש המדרש הנ"ל באופן אחר, כי י"ל לבאר הפסוק הנ"ל אשתחוה וכו', על פי כי מבואר בכתובים כי נלמד יראתו ית"ש ממה שרואה השמים וצבאם, כמו שאמר הכתוב (תהלים ח' ד) כי אראה שמיך מעשה וכו', וכן שאו (מרום) עיניכם וכו' (ישעיה מ' כו), וכן מבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות יסודי התורה הלכה ב', עיין שם. וזה שאמרו (אבות פ"א מ"ג) ויהי מורא שמים עליכם, ונקרא יראת שמים. והנה יותר מזה יש לירא ממקדשו, כי אמרו בכתובות (דף ה'.) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ כו', ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתוב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך וכו', עיין שם. ולכך נאמר (ויקרא יט ל) ואת מקדשי תיראו. וזה הוא הפירוש (בפרשת קדושים) את שבתותי תשמרו, כי השביתה הוא עיקר קיומו של כל מעשה בראשית, כמ"ש בפסוק (בראשית ב ב) ויכל אלקים ביום השביעי וכו', על פי מ"ש האור החיים בפסוק (בראשית ב ג) כי בו שבת דשמירת שבת היא קיום לכל מעשה בראשית, עיין שם. ומזה נלמד ואת מקדשי תיראו, כי הוא יותר נכבד מכל מעשה בראשית כמ"ש, והשתא אתי שפיר הסמיכות כנ"ל. והיינו אשתחוה אל היכל קדשיך ביראתיך ית"ש מטעם הנ"ל. והנה כתיב בתריה דהאי קרא (דברים א יא) ד' אלקיכם יוסיף וכו', ומסיים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, ודרשת רז"ל (ספרי י"א) ידוע זו משלי וכו'. והנה תוכן הדבר, כי הברכה עד אין סוף אינו יכול ליתן רק האין סוף ב"ה וב"ש. והנה הקשו המפורשים אם כן ברכתו של משה למה, דהא בכלל מאתים מנה (ב"ק ע"ד ע"א), עד כאן. ונ"ל דלא קשה מידי, דבכל מה שיוכל לברך עושה פעולה, כי גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, זה שאמר הכתוב אשתחוה אל היכל קדשיך ביראתיך, דעל פי זה יובן יראתו ית"ש הנצמח מההיכל, והבן.
ערבי נחל
לבאר כל זה, הנה הנביא הוכיח את ישראל (ישעיהו כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ירצה, כי אפילו ההולך בדרך התורה והמצוה מצד ההרגל או מצד טבעו אין עבודה זו כלום, אלא צריך האדם להבחין ולידע בכל עת ורגע את מי הוא עובד ולשם מי עושה עבודתו כאמרם ז"ל (ברכות כ"ח:) דע לפני מי אתה עומד, כי אין עבודת האדם לה' כעבודת העבד לרבו אשר אם יעשה העבד כל מעשהו המוטל עליו יצא ידי חובת רבו אף אם לא יעשה מעשיו בהבחנה לדעת מי הוא עובד, כי אין רבו צריך לזה רק לעיקר השירות אשר הוא עושה לו, אבל הש"י אינו מקבל תועלת ממעשה האדם, כי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו ית', רק רצה לזכות את ישראל נתן להם עבודתו, לכן עיקר העבדות הוא הלב כמאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ו:) רחמנא לבא בעי ולעבדו בדחילו ורחימו, וזהו ע"י ההשכלה שאין מסיר מלבו אף רגע למי הוא עובד, ולצד כי אין הש"י מושג לשום נמצא ואין ההשגה בו אלא מצד מעשיו וברואיו, לכן כשירצה האדם להשכיל ולידע תמיד את מי הוא עובד אי אפשר אלא להשכיל ע"י ברואיו כמש"ה (תהילים ח, ד) כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, וכמבואר (זהר חדש שה"ש) שדוד המלך ע"ה לא זז דבר זה מלבו רגע ועי"ז היה פחד ה' ומוראו עליו תמיד, ומצינו שהוכיח הנביא ע"ה על זה באומרו (ישעיה ה, יג) ואת פועל ה' לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו כו', לכן מוטל החוב על האדם להשכיל תמיד בזה כענין כי אראה שמיך כו'.
אגרא דכלה
ועבד וכו'. סומכי תל"ת אצבעי"א. מצאתי בספר ויקהל משה בשם רבו הגאון המפורסים מה"ר דוד אופנהייים, דיצא לו למתרגם זה על פי מה דאיתא בסודי רזי, דגהינ"ם הוא ק"פ אלפים פרסאות שהן ח"י אמות של הקב"ה, ממילא נשמע דאמה של הקב"ה הוא עשרת אלפים פרסאות, ואמרינן בגמרא (מנחות צ"ח ע"א) דכל אמה ששה טפחים, וכל טפח ד' אצבעות בגודל שהן ה' באצבע, ממילא כל אמה ל' אצבעות. והנה המעשר מל' הוא ג', ואמרינן בגמרא אליבא דרבא בפסחים (צ"ד ע"א) דאלף פרסאות הוי עובי דרקיע, ממילא הוי עשירית האמה דאמה של הקב"ה י' אלפים כנ"ל, ואם כן שפיר נשמע דסומכי דרקיע תל"ת אצבעו"ת כדברי המתרגם, ושפתים יושק וברוך שחלק מחכמתו ליריאיו, אם עדיין אנו צריכין למודעי למאי נפקא מינה הביא זה המתרגם. ונ"ל דק"ל דלמה לי ויע"ש (בראשית א ז), דהרי נאמר אחר כך ויהי כן. על כן פירש בדרך רמז, והנה "ויעש "אלקים "את עם הי"א אותיות, בגימטריא והי' אלף פרסאו"ת. גם תיבת א"ת, ר"ת תל"ת אצבעו"ת. ולפי זה עדיין אנו צריכין לבאר דעתו ויה"י כ"ן למה לי. נ"ל דקאי אתיבת מע"ל לרקי"ע, דדרשינן מיניה (ב"ר פ"ד ג') מלמד שתלוים באויר, ואי לא נאמר ויה"י כ"ן לא הוי ידעינן שזאת התלוים באויר נעשה תיכף ביום ב', הא באפשר לאחר זמן, על כן אמר ויה"י כ"ן תיכף וסמוך למאמרו ית' כנ"ל, ולדעתו ויעש מופנה לגזירה שוה נלמד דהרקיע כביכול נמדד באצבעות. נלמד בגזירה שוה כי אראה שמיך מעש"ה אצבעותיך (תהלים ח ד), כתיב הכא ויע"ש, וכתיב התם מעשי אצבעותיך. אך בירושלמי ברכות פרק קמא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) תני בשם רב יהושע עובי של רקיע כשתי אצבעיים, וכן נמי דעת בן זומא בתלמודא דידן בחגיגה (ט"ו ע"א). ונראה דלמדו סתם בגזירה שוה, כתיב הכא ויע"ש, וכתיב מעשה אצבעותיך, מיעוט אצבעות שתים. ודע דודאי אלו הקדושים לא כיוונו להגשים ח"ו, דהאיך צודק ידים ואצבעות כלפי מעלה ח"ו, אבל כבר נודע דברי נבואה וכן דברי חכמים בתורה שבעל פה הכל דברו ברמז, וכוונתם על שמות הקדושים ואורות עליונים. וארמוז לך את אשר עם לבבי, הרקיע הוא המבדיל, והנה אצבע בגימטריא אהו"ה במילואו כזה אלף הי ויו הי, הוא השם הנרמז בר"ת "את השמים "ואת "הארץ, ונקרא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, השם הזה הוא שם הדעת. והנה הרקיע נעשה להבדיל, והנה רמזו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דע"ה הבדלה מנין, וצוו להבדיל בין קודש לחול בברכת הדעת, להיות הבדלה בין העליונים לתחתונים נעשה על ידי הרקיע שנעשה במדיד"ת אצב"ע, היינו שם הדע"ת, הבן הדבר: