חסידות על תהילים ח:ה

ועוד בד"א נסביר, דלא יתכן שביעה בשום שמחה רק בשמחה השגה, דאיך יתכן שביעה בהשמחה בדברים גופנים, דמתי יהיה השביעה, אם תאמר קודם שישיגה על מתכונתה שאז עדיין כוספו חזק, הלא אדרבה אז דרך עוצב בו כמ"ש. ואם אחר שישיגנו על שלמותה, הלא כשישיגנו יכלה הכוסף ותעמוד השמחה ותפסוק. מה שאין כן בשמחת השגה, כמ"ש העקרים במאמר שני פרק ט"ו הנ"ל, וז"ל שם הצריך לענינינו פה: שכל מבקש איזה דבר, כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו, יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה אז תפסוק, (אף דאמרו רז"ל (קה"ר פ"א י"ג) אין אדם מה וחצי תאותו בידו, ואם כן אין קץ לתאות אדם וכמ"ש לעיל, היינו שבכל פעם שמשיג המבוקש, עיניו לא תשבענה והנפש לא תמלא כי מתחדש תאוה חדשה, אבל מכל מקום בכל פעם עצם המבוקש היא בעל תכלית ויכלה הכוסף כשישיגנו ויפסוק השמחה, ואדרבה נהפך לאבל כשיתחדש התאוה כנ"ל). אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסוק השגה, ולזה תתמיד השמחה אף שהשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב (תהלים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג ממנו מה שישיג, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסוק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר (תהלים קה ד) דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד וגו'. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשך (תהלים ע ה), ר"ל כי מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ד', כלומר כי כל מה שישיגו יותר, יכירו כביכול כי הוא יותר גדול במעלה תמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ויאמרו תמיד יגדל ד' ותגדל השמחה יותר, עכ"ל הצריך לענינינו פה. וחדאי נפשי חדאי, כי מ"ש לעיל בסברת עצמי דבשמחת השגת הנמצאים הרוחנים המורים על גדולתו ית' וקדושתו, יש בו תענוג אף כי לא ימצא את המעשה אשר עשה אלקים מראש עד סוף, וכפי אשר ביארתי וגם פירשתי על פי זה הפסוק מה יפית ומה נעמת, הנה מצאתי בעקרים מאמר ג' פרק ל"ו ממש כדברים האלה, רק שממתיק בטעם אחר, וגם פירש על הפסוק הנ"ל קצת בדרך אחר וזה לשונו שם: האהבה של השי"ת תענג הנפש ותשמח, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה השגה, תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיג דבר הנאהב, מכל מקום האהבה של השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם, תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אצלו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו. ולזה מה ששבח שלמה בשיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות, ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה, כי זאת האהבה היא בתענוגים, ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו'. ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיגו ממנו מעט ישמח בו, אלא שיכפל בו הצער עד שישיגהו כולו אחר שהוא אפשרי השגה אליו, וכשיושג כולו תפסוק האהבה ותשקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ומתענג בלי צער, אחר שיודע שזה נמנעת השגה, על כן במעט המושג מתענג תענוג נפלא, ואי אפשר שתפסק ותשקוט להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, עד כאן דבריו שם הצריך לענינינו פה. ונמצא מבואר ודעת לנבון נקל, דלא יתכן שביעה בהשמחה דהיינו שמחה בשלמות, רק בשמחת השגת החכמה כנ"ל. והנה כעת השגתינו רק בהנמצאים, ואם היינו משיגים על דרך משל מהות מלאכי השרת על בוריו, ודאי דהיינו מתענגים מאד בשעשוע השגה זו, אבל לעתיד כבר אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידין צדיקים שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב וגו', ועיין ברש"י פרשת בלק על הפסוק הנ"ל (ד"ה כעת), ובגמרא דנדרים (דף ל"ב ע"א) עיין שם. ונמצא לפי זה נהיה אז אנחנו למעלה מן הנמצאים העליונים, וזהו רק בימות המשיח, ועדיין איננו התכלית האחרון שהוא העולם הבא אחר התחיה, דהא אמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אבל לעולם הבא עין לא ראתה וכו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והלא זה מבואר בתורה הקדושה בנבואת בלעם ובדברי רז"ל, ומוכח דזה עדיין לא הוי התכלית האחרון, ועיין באבות דרבי נתן פרק כ"א (א'), דמבואר שם להדיא דהאי כעת יאמר ליעקב, היינו כעת שתהיה הגאולה לישראל, והיינו לימות המשיח, אלא ודאי דהתכלית האחרון הוא ענין יותר דק ויותר נעלם, והיינו נחל עדניו הנעלם מהותו מכל הנמצאים, והא אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) דבשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכן בשעת מתן תורה (שבת פ"ח ע"ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח ב), ואם כן מבואר דמלאכי השרת מתווכחין באמרם אך הבל בני אדם (תהלים סב י). והנה דעת לנבון נקל דלימות המשיח במהרה בימינו שנהיה גדולים מהם, אז דידן נצח. והנה נחל עדניו הוא תאריו הקדושים, והם כלם בעולם האצילות כמבואר בספרי חכמי האמת, והם עשר ספירין קדישין וכל אחת כלולה מעשר, כי כל נקודה עשר, ראש תוך סוף הרי ט', ועם המקום הסובל הרי עשר, וכמ"ש על הפסוק (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ר"ל שכל מה שיש איזה השג יד לשקול בדעת וחכמה אשר יתן ד' מפיו בעניני הקדש, הכל במדרגת עשר, ולכך כל הקדושות בעשרה, דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב), ועל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א), ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה' ע"א), והמשכיל יבין.

בפר בן בקר בזכות אברהם שנאמר (בראשית י״ח, ז׳) ואל הבקר רץ אברהם ואיל לעולה בזכות יצחק שנאמר (שם כ״ב, י״ג) והנה איל אחר נאחז גו׳ ועז הם השעירים בזכות יעקב שלקח שני גדיי עזים אין לי אלא אבות אמהות מנין ת״ל בד בבד עכ״ל המדרש. הענין הוא שהקב״ה ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת כמבואר בפסוקים (משלי ג׳, י״ט) ה׳ בחכמה יסד ארץ וכו׳ והנה השם יתברך ב״ה וב״ש הוא אין סוף ואין תכלית מבלתי גבול וברא העולם שהוא בעל גבול ואיך יצא מבלתי גבול אל גבול אף שנתצמצם כביכול מבלתי ב״ת והגלים והלביש בגבול ובעל תכלית ונתצמצם כביכול לבחי׳ נקודה הנקרא י׳ חכמה כדכתיב (תהלים ק״ד, כ״ד) כולם בחכמה עשית ואחר כך לתבונה ואחר כך לדעת. והביאום כי נתצמצם כביכול ושיער בחכמתו לשיעור המוגבלים ובעלי תכלת היא בוז נקודה הנקרא י׳ כי י׳ היא חכמה ואחר כך נתפשט יותר מעילה לעלול נתצמצם יותר בסוד תבונה שהיא הבנת דבר מתוך דבר והמתבונן מתבונן על ידי אותיות של המחשבה הנקרא ה׳ מוצאות הפה שהדבור נחלק לה׳ מוצאות ובכאן הם רק בהרהור והתבוננות ונקרא ה׳ עילאה ולכן בכאן אמרו המלאכים (תהלים ח׳, ה׳) מה אנוש כי תזכרנו וגו׳ ואמרו רז״ל שקטרגו כשרצה הקב״ה לברוא את האדם שלא יבראנו כי מעותד הוא לחטוא כי בינה אע״ג דאיהי רחמי מסטרא דינין מתערין כי כל דבר שבא להתבוננות קיימא לשאלה ולחקור על ידי ההתבוננות אם נכון הדבר אם לא עד שהשיבם הקב״ה בראתי תשובה וסילק תלונתם וזהו סוד הדעת הממזג כי נקרא בזוהר מתקלא המכריע על ידי לשון המשקל כאשר יתבאר לקמן וכיון שהועמד הדבר על תילו ומכונו נולד סוד הדעת הממצע ונק׳ בסוד ו׳ הוא המשכה שעל ידי זה נמשך שפע הבריאה שהיה במחשבתו יתברך לגלות לתחתונים אלהותו בגין דישתמודעין ליה כאשר יתבאר וברא העולם על ידי דבורו כמו שאמר הכתוב (תהלים ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו וזהו ה׳ אחרונה סוד הדבור ה׳ מוצאות הפה וע״כ האדם צריך להיות ולהתעטר בבחי׳ אלו ולעלות ממטה למעלה ולהדבק בג׳ בחי׳ אליו יתברך. וע״כ אנו אומרים בכל תפלתינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ודרשו רז״ל כשאמר הקב״ה לאברהם (בראשית י״ב, א-ב) לך לך מארצך וגו׳ ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהיו חותמין בכולן ת״ל והיה ברכה בך חותמין הכוונה הוא כי כמו שהקב״ה ברא בחכמתו ובתבונתו ובדעתו את העולם בגין דישתמודעין ליה כן צריך האדם על ידי מדריגות אלו לדבק בהם אל השם והנה אברהם היה ראשון שגלה אלהותו בעולם ופרסמה ונתפשטה בעולם על ידי ונעשה בזה מרכבה אליו יתברך לחכמתו הקודשה שנתצמצם בה כביכול בכדי לגלות אלהותו לנבראים בגין דישתמודעין ליה וזהו (ישעיה ט״ז, ה׳) והוכן בחסד כסא שעל ידי אברהם הנקרא חסד הוכן הכסא והמרכבה למחשבתו וחכמתו הקודשה אחר כך אלהי יצחק סוד הבינה דמסיטרהא דינין מתערין כנזכר למעלה בסוד מה אנוש וגו׳ ואחר כך ואלהי יעקב בכאן נתוסף וא״ו כי הוא סוד ההמשכה המבואר למעלה בסוד וא״ו דעת המכריע. וע״כ דרשו במדרש הנעלם לך לך על הנשמה שנקרא א״ב ר״ם שמקורה ממקום רם שמזהיר הקב״ה לך לך לשרשך מארצך מארציות שלך וממולדתך הכוונה כי האדם נולד מטפה כמאמרם ז״ל מאיל באת מטפה סרוחה. והענין הוא שבאמת הכל נברא יש מאין כי הקב״ה נקרא אין רק שנתצמצם מאין ליש מבלתי גבול אל גבול כמבואר למעלה והתצמצמות הראשון הנקרא יש הוא ה-י׳ הנקרא חכמה כאמור למעלה וכן גם תולדות האדם מאין אל היש הוא מתחלה בבחי׳ טפה סוד י׳ וכח הפועל בנפעל הוא האין כמו שיתבאר לקמן בדרוש הבא בס״ד וזהו ממולדתך היא ההולדה של הטפה הרמוזה ביו״ד משם תלך ותתקשר במדריגה העליונה בחי׳ חכמה הנקרא יו״ד וזהו ומבית אביך כי הטפה היא בית אביך העליון סוד החכמה הגנוזה ותבוא לארץ עליונה ותתקשר ותתעטר בבחי׳ העליונות זהו ואעשך לגוי גדול שהוא שאומרים וכו׳ כמבואר למעלה ג׳ בחי׳ הנ״ל. אמנם העיקר הוא נקודה הראשונה סוד החכמה כי (קהלת ז׳, י״ב) החכמה תחיה בעליה ונמצא מי שקשור בנקודות החכמה נשמר מכל חטא ואשמה ולכן אמר יכול יהיו חותמין בכולן ת״ל והיה ברכה בך חותמין ר״ל החתימה וסוף ותכלית הדבר הוא להתקשר בך בבחינתך להיות מרכבה לחכמתו יתברך בסוד והוכן בחסד כסא ואז החכמה תחיה ולא יהיה (משלי ה׳, ה׳) רגליה יולדות מות ח״ו זהו בפר בן בקר בזכות אברהם ע״כ כתיב לחטאת ר״ל בזכות אברהם ובחינתו נשמר שלא יבוא לידי חטאת. ואיל לעולה בזכות יצחק כי כתיב (משלי י״ט, כ״א) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום הכוונה בזה שלא יאמר אדם איככה אוכל לעבוד את ה׳ והנה הקיפו אותו זרים מחשבות זרות המטרידים אותי ע״כ הודיענו הכתוב כי לא כן הוא כי המחשבות ההם רוצים ומשתוקקים להתעלות כל אחד למקום שרשו ע״כ הגיעו עדיך להעלותם ולקשרם כנודע על ידי כל מחשבה מקום שרשה להדביקה זהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא הקב״ה שולח לך ונותן לך עצה על ידי זה כדי שהיא תקום ר״ל המחשבה תקום ותתעלה למעלה ואז נמתקו כל המחשבות כי אין הדינין נמתקין אלא בשרשן וזהו סוד בינה דמסטרהא דינים מתערין וכשמתבונן האדם ומעלה אותן נמתקים זהו איל בזכות יצחק סוד הדינין להמתיקן בסוד בינה. ושעירים בזכות יעקב סוד הדעת והוא הנקרא בזוהר בסוד מתקלא כי שם מקום הבחירה לדעת טוב ורע ובחרת בחיים ושם שני דרכים ימין ושמאל אך הלשון המכריע ומעמידם על המצוע ומכליל ומקשר שמאלא בימינא ונעשה הכל ימינא ולכן היו ב׳ שעירים א׳ לה׳ וא׳ וכו׳ ימין ושמאל והשעיר השמאלי נשא את כל עונותם אל ארץ גזירה כי נמתק הכל ולכן לית ליה רשותא לאסטונא ולכן אמר דוד המלך ע״ה (דברי הימים א כ״ח, ט׳) דע את אלהי אביך ועבדהו כי עיקר העבודה הוא על ידי הדעת ששם הבחירה ומכריע ומכליל הכל בימין ובזה היה בא אהרן אל הקודש ביום הכפורים ועיקר הכוונה ליחד השכינה למעלה שאלהותו השוכן בתחתונים נ׳ שכינה תתעלה ותתקשר באור שלמעלה. וזהו כל כבודה כל עיקר הכבוד הוא כשבת בת המלך פנימה שמקשרין הבת מלך השכינה כביכול פנימה בסתר עליון ומתעלין כל המדריגות עמה וזהו אלף בינה גומל דלים ר״ל שתלמוד בינה איך לגמול חסד עם דלים מדריגות התחתונים להעלותם ולקשרם בתבונה למעלה וזהו הנק׳ קטורת לשון קישור שמקשרים ומיחדים הבת מלך למעלה פנימה מקום הסתר והבדידות הנק׳ בד וממשיכות מבינה למדריגות הדלים זהו ב״ד ב׳ רומז לבינה ד׳ הם מדריגות הדלים ונק׳ השכינה בחי׳ אם כאיש אשר אמו תיסרנו הנדרש על תורה שבע״פ וכן אם לבינה תקרא הם אמהות ולכן דרשו במדרש הנ״ל אין לי אלא אבות אמהות מנין ת״ל בד בבד הרומז לשני אמהות הנ״ל:

או יבואר, אשה כי תזריע. איתא בזוהר הקדוש על פסוק הנזכר לעיל כי תהר מבעי ליה, אמר רבי יוסי איתתא מיומא דאתעברת עד יומא דיולדת לית לה בפומא אלא ילידא דילה אי להוי דכר כו'. דהנה שמעתי ממורי ורבי מורינו דוב בער נשמתו עדן, מאמר חכמינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, על דרך דאיתא במשלי בן חכם ישמח אב דהיינו במה שאנו עושים מצות ומעשים טובים אנו גורמים תענוג להבורא ברוך הוא וזהו ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, שהתענוג נקרא פרנסה כביכול עד כאן. והנה לפי זה איך ראוי לכל איש הישראלי לעשות מצות ומעשים טובים בכדי שיגיע התענוג מזה להבורא ברוך הוא, הלא להקדוש ברוך הוא יש כמה אלפים מלאכים שהם אומרים קדוש קדוש קדוש באימה וביראה ומה אנוש כי תזכרנו. ונבאר על דרך משל, כמו שיש לשרי אומות שמלמדין את עוף אחד על לשון בני אדם והשומע מתמיה כנגדו ואומר לשאר חביריו בואו ונשמע ונראה דבר חידוש. והנמשל מובן. ואם כן אתם בני אדם פקחו עיניכם וראו גודל מעלת מצות ומעשים טובים עד שכל עבודת מלאכי מעלה חשובים כאין נגד מעשה בני אדם: