Chasidut על תהילים טז:א

או יאמר, על פי מ"ש בפרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן, לפרש הפסוק (תהלים פד יד) ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, על דרך טוב לחסות בד' (תהלים קיח ח), שיש חילוק בין חוסה לבוטח, עיין שם. והנה מי שהוא בגדר בוטח, ודאי אין צריך לבקש כי הי' תורה והי' מצוה דמגינה עלי', והם אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו יב) כמו שדרשו רז"ל במסכת ברכות (דף י"ז:), ועל דרך משל מי שקונה בעד מעותיו, אין צריך לבקש, אבל מתנה או הקפה צריך לבקש, רק מי שהוא עדיין בגדר חוסה, צריך לבקש מתנת חנם כעני בפתח. והיינו אני מבקש (תהלים ט"ז) שמרני כי חסיתי בך כי אין אני בגדר בוטח, ואם דוד המלך ע"ה החסיד הקדוש אמר כן, אנן אזובי הקיר מה נעני אבתריהו במה אנחנו בוטחים, היש בידינו מעשים טובים להצטדק ביום הדין הקדוש והנורא כי קרוב הוא, (תהלים טז ב) אמרתי לה' אדני אתה, לכלל ישראל מדבר שאתה תאמר לה' שאדנותו מתייחס עליך, כמו שאמרו רז"ל (איכ"ר פ"א ל"ג) בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפים כח וכו'. רק שלא תאמר ח"ו כי יש בו ית"ש השתנות, וכבר נאמר (איוב לה ז) אם תצדק מה תתן לו. רק הענין הוא כמ"ש באלשיך על פסוק (משלי י א) בן חכם ישמח אב וכו', שהענין נוגע לכנסת ישראל מקור השפעות עיין שם, והכל על ידי האבות שהם ג' קוין כנודע, ואם אוחזין בדרכיהם מעוררין מקורן, כמו שמבואר במדרש (ב"ר ע"ו ד') מי שהולך בדרכי אבות, אני מתקיים עליו בזכות אבות. וכמו שפירשתי בסוף פרשת ויחי עד דור אבותיו (תהלים מט כ), שהפגם יכול להיות נוגע עד השורש ח"ו, וכל שכן מדה טובה מרובה וכו', שפועל ודאי תמיד בהשורש. והיינו צור ילדך תשי (דברים לב יח), דהיינו מקורן של ישראל כמו הביטו אל צור חוצבתם אל אברהם אביכם (ישעיה נא א), והיינו טובתי בל עליך לשנות בך ח"ו, כי אם תצדק מה תתן לי, רק (תהלים טז ג) אשר בארץ המה כנ"ל, ואדירי כל חפצי בם נמשך הכל על ידי ג' קוין אלו.

ועוד כיון בפסוקים אלו (תהלים ט"ז) הנ"ל, להתפלל על שמירה מאויביו שלא יכנסו לארץ ישראל, כי המזמור נאמר בזמן הבית, בהקדים דברי הרמב"ן בפסוק (בראשית טו ו) ויחשבה לו צדקה הנאמר באברהם. ותורף דבריו כי הניתן בעד איזה זכות, יש לדאוג כי תאבד הזכות ויאבד המתנה. אבל אם הוא בחנם בתורת צדקה, אין לדאג כיון שמתחלה בתורת מתנה וצדקה ניתן, אם כן אף אם אינם כדאי מתקיים. אף אנו נאמר כי אם הארץ היה ניתן מהשם יתברך מתחילה לנו בזכותינו, היה מקום לומר כיון שאין לנו עכשיו זכיות יוקח מאתנו. אבל כיון שמתחילה לא ניתן בזכותינו רק ירושה מאבותינו, כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף קי"ט ובמסכת ע"ז (דף נ"ג ע"ב), ורק להאבות ניתן בזכותם וזכותם לא נתקלקל, ולכולי עלמא לא תמה זכות אבות בימי דוד, ואף שתמה אחר כך לאיזה מאן דאמר, מכל מקום ברית אבות לכולי עלמא לא תמה, כמבואר בגמרא (שבת דף נ"ה (ע"א), ובמדרש רבה בחקותי, ויק"ר פל"ו ה'). ונקדים דהקשו בגמרא דע"א דף נ"ג ע"ב על הפסוק (דברים יב ג) ואשריהם תשרפון באש, מכדי ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם, הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשני כיון דפלחו ישראל לעגל, גלו דעתיהו דניחא להו ואסרו, והבן דאם עבדו ע"א והקריבו להם, גלו דעתיהו דניחא להן בעבדות ובהקרבה. ובהקדמת הטעם על מה דחלוקת יהושיע לא היו מחזירין זה לזה ביובל, אף דגם כן ירושה הוא להם מאבותיהם, וקיימא לן (ביצה ל"ז ע"ב) כרבי יוחנן האחין שחלקו, לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, דבזה לא שייך אין ברירה כיון דהוברר על פי גורל ונביא ואורים ותמים, והגורל היו על פי ה' כמבואר בגמרא (ב"ב דף קכ"ב.) שהיה צווח וכו', וזה טעם נכון מאד. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שהתפלל דוד (תהלים טז א) שמרי אל מאויבים אף שאין אני כדאי, כי חסיתי בך ולא יתחלל שם שמים באמרם אי אלקיהם, ומפרש מה החסיון (תהלים טז ב) אמרתי, דהיינו שישראל אומרים לה' אדני אתה ומקבלין אותו לאדון עליהם, ואמר עוד טובתי וכו', כי ארץ ישראל נקראת ארץ טובה, כנאמר (דברים ח ז) כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, וכאמרם ז"ל במסכת ברכות (דף ה'.) שלשה מתנות טובות וכו', אלו הן תורה וארץ ישראל, ור"ל טובתי שקבלתי ממך דהיינו נתינת ארץ ישראל, בל עליך החיוב ליתן, רק (תהלים טז ג) לקדושים וכו' ולא בזכותינו, כמו דקיימא לן ארץ ישראל ירושה לנו מאבותינו, ואם כן אין ראוי שיטלו האויבים אף שאין אנחנו כדאים, ובאמת טענה זו מספקת אם לא חטאו, אף שלא היה בידם מצות ומעשים טובים, והבן. ואמר אחר כך שמא תאמר איך יתכן דארץ ישראל ירושה להם, הלא רבו עצביהם של האמוריים שנאסרו האשרות, והלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואם כן לא היו עצבים כלל כקושית הגמרא, לזה אמר (תהלים טז ד) ירבו עצבותם כמו עצביהם, ומתרץ הוא הואיל אחר מהרו, דהיינו דישראל מהרו לאחר, ולכך אמר לשון מהרו, דעד שהמלך במסיבו וכו' (שיר השירים א יב, עיין שבת פ"ח ע"ב). ועוד דהלא מפורש בתורה (שמות לב א) וירא העם כי בושש משה ואלו המתינו עד חצי היום, שוב לא היו חוטאין, וגלו אדעתיהו דניחא להו בל אסיך וכו' בלשון בתמיה, וכן בל אשא את וכו', הוא על פי קושית הגמרא שם בע"א ודלמא דוקא בעגל ניחא להו, ומשני שאיוו לאלקות הרבה ודו"ק, והיינו את שמותם, ואם כן גלוי אדעתייהו דניחא להו. והנה מבואר במסכת ב"ב (דף קכ"ט:) דנחלה אין לה הפסק, ועל פי זה יתבאר להלן דמפרש שלא תאמר איך יתכן דירושה הוא לנו, אם כן היה ראוי להחזיר זה לזה ביובל בחלוקת יהושע, לזה אמר (תהלים טז ה) ה' מנת חלקי וכו' אתה תומיך גורלי, ואם כן לא שייך אין ברירה, לכך (תהלים טז ו) חבלים נפלו לי בנעימים, דלי היינו עולמות כמבואר במדרש פרשת במדבר אין לי, אלא עולמות, כמ"ש שם. אף נחלה שפרה עלי, דנאה להקרא עלי בשם נחלה שאין לה הפסק, דאין צריכין לחזור זה לזה, והבן.

וביאור הענינים עפימ"ש (תהלים לז כה) לא ראיתי צדיק נעזב כו', דהנה יש חילוק בין האוכל בזכות עצמו או בזכות אבותיו, הגם שאין שום בן אדם שיש לו איזו זכות כמ"ש הבינה לעתים [ח"א דרוש א לראש השנה] ע"פ (תהלים סב יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה תשלם לו על שם העתיד כאלו כבר עשאו וא"כ הוא מחוייב בדבר והשכר אחר המעשה הוא בחסד, וע"כ נאמר בברכות (דברים כח ב) כי תשמע לעתיד, ובקללות נאמר [שם מה] כי לא שמעת על העבר, וזהו תקות החסד שהקב"ה צריך לפרנסו מחמת שהוא מעשה ידיו כי לא ברא האדם בשביל להצטער ולדאוג רק לטובה ולישב בנחת, אכן כשאין האדם עושה רצונו אז הוא בעצמו מקפח פרנסתו ואז אוכל בזכות אבותיו, אבל בלא"ה כל זמן שהאדם עושה רצונו של מקום אין צריך לכלום כי אין מחסור ליראיו, וכמ"ש (תהלים טז א) שמרני כי חסיתי בך ונאמר (ש"ב כב ג) אלקי צורי אחסה בו, דהיינו רק בעבור שהוא צורי וגואלי ובוודאי יזמין לי כל הצטרכותי, זהו לא ראיתי צדיק שהוא דבוק בבוראו מעולם אינו נעזב, אבל וזרעו שאינם אוכלים רק בזכות אבות יוכלו להיות נעזבים כשיתמה להם זכות אבות, והיינו עפימ"ש ותחת אשר אהב את אבותיך כו' ויוציאך עפימ"ש חכז"ל (שבת נה.) תמה זכות אבות עיי"ש בתוס' [ד"ה ושמואל אמר] שזהו רק לרשעים אבל לצדיקים לא תמה, וזהו ויוציאך בפניו של זעם, אבל זכות שאר צדיקים רק כשאוחזין מעשה אבותיהן וכמ"ש אצל פוקד עון אבות כו' וכמ"ש האלשיך על וזכרתי את בריתי כו', אבל מי שאוכל מחמת הבטחון אינו נעזב לעולם.

והנה המפרשים פירשו כי יש חילוק בין חסים לבטחון, כי חסיון נקרא מה שהאדם חוסה מאליו בצל מי שבידו להטיב לו אף שלא הבטיחו, ובטחון נקרא שבוטח במי שהבטיחו להטיב לו. וזה שאמר טוב לחסות בד' אף אם לא הובטח מאתו יתברך, מבטח באדם שהובטח ממנו. ועל דרך זה שמעתי לפרש שמרני ה' כי חסיתי בך (תהלים טז א), והבן. ולפי זה אין זה מדרך המוסר לומר לחבירו שאתה חוסה בצלו ית', כי יש להחזיק את חבירו לצדיק, וממילא יש לו בחינת בטחון בזכותו ובזכות אבות שהבטחנו יתברך בתורתו ובנביאיו, דמהאי טעמא אין נוהגין לומר לחבירו בראש השנה שחרית לשנה טובה תכתב, כדאיתא באו"ח סימן תקפ"ב (ס"ט) עיין שם, ומדוע אמר לה לשון חסיון. אך התירוץ כי ענין בטחון שייך רק בישראל, ולא בגר שבא עתה להתגייר, כי עדיין לא עשה מצות ומעשים טובים, ואין בידו על מה לבטוח כי אם ענין חסיה. וז"ש רב חסא אשר באת רק לחסות, והבן.

אבל העצה המיוחדת לזה הוא שאמרו [אבות פ"א ז] אל תתחבר לרשע שאל יטרוד מחשבתו כלל על עסקיו רק יהא בטחונו בבוראו ולא יצטרך להחניף לרשע ולהתחבר לו כלל, ולזה נאמר (תהלים לז כה) לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, דלכאורה קשה שינויי הלשונות שבמקרא הזה, וגם מה רבותא שהצדיק אינו נעזב הלא אין שום דבר שבעולם שנעזב מהשי"ת כי מיד שמסיר השגחתו יחזרו מיש לאין המוחלט, אבל ביאור הדבר שהכתוב הזהירנו (ישעיה כו ד) בטחו בה' עדי עד כו' צור עולמים, פירוש כי כשאדם אוכל בזכות אבותיו או בזכות עצמו יש שיעור לדבר שאח"כ כשיכלה אותו הזכות הוא נעזב מזכיותיו, משא"כ כשאינו לשום קיבול שכר רק ע"י מה שהוא דבוק בבוראו ובודאי הקב"ה ימלא חסרונותיו ועי"כ הוא דבוק בבוראו, הנה לדבר זה אין שיעור ותכלית ולעולם לא יופסק, ולכך אמר דוד (תהלים טז א) שמרני אל כי חסיתי בך, רק בעבור שאיני סומך על שום דבר רק עליך, וכמו כן אמר (ש"ב כב ג) אלקי צורי אחסה בו, בעבור שהוא אלקי צורי ובודאי יפרנס מעשי ידיו, וע"כ הזהיר הכתוב לבטוח בה' עדי עד שלא יופסק, ונתן טעם כי הוא צור עולמים והוא מחיה את הכל אעפ"י שאין שום זכות, וזה שאמר לא ראיתי צדיק נעזב מי שהוא צדיק באמת ודבוק בבוראו אינו נעזב לעולם מחמת שאינו אוכל בעבור שום חוב רק על דביקותו ובטחונו, וזרעו מבקש לחם, שזרעו אינו צדיק רק אוכל בזכות אביו, אינו מבקש לחם, אבל מ"מ אפשר שיהיה נעזב מזכות אבותיו שיתמו.