חסידות על תהילים טז:ה

ועוד כיון בפסוקים אלו (תהלים ט"ז) הנ"ל, להתפלל על שמירה מאויביו שלא יכנסו לארץ ישראל, כי המזמור נאמר בזמן הבית, בהקדים דברי הרמב"ן בפסוק (בראשית טו ו) ויחשבה לו צדקה הנאמר באברהם. ותורף דבריו כי הניתן בעד איזה זכות, יש לדאוג כי תאבד הזכות ויאבד המתנה. אבל אם הוא בחנם בתורת צדקה, אין לדאג כיון שמתחלה בתורת מתנה וצדקה ניתן, אם כן אף אם אינם כדאי מתקיים. אף אנו נאמר כי אם הארץ היה ניתן מהשם יתברך מתחילה לנו בזכותינו, היה מקום לומר כיון שאין לנו עכשיו זכיות יוקח מאתנו. אבל כיון שמתחילה לא ניתן בזכותינו רק ירושה מאבותינו, כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף קי"ט ובמסכת ע"ז (דף נ"ג ע"ב), ורק להאבות ניתן בזכותם וזכותם לא נתקלקל, ולכולי עלמא לא תמה זכות אבות בימי דוד, ואף שתמה אחר כך לאיזה מאן דאמר, מכל מקום ברית אבות לכולי עלמא לא תמה, כמבואר בגמרא (שבת דף נ"ה (ע"א), ובמדרש רבה בחקותי, ויק"ר פל"ו ה'). ונקדים דהקשו בגמרא דע"א דף נ"ג ע"ב על הפסוק (דברים יב ג) ואשריהם תשרפון באש, מכדי ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם, הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשני כיון דפלחו ישראל לעגל, גלו דעתיהו דניחא להו ואסרו, והבן דאם עבדו ע"א והקריבו להם, גלו דעתיהו דניחא להן בעבדות ובהקרבה. ובהקדמת הטעם על מה דחלוקת יהושיע לא היו מחזירין זה לזה ביובל, אף דגם כן ירושה הוא להם מאבותיהם, וקיימא לן (ביצה ל"ז ע"ב) כרבי יוחנן האחין שחלקו, לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, דבזה לא שייך אין ברירה כיון דהוברר על פי גורל ונביא ואורים ותמים, והגורל היו על פי ה' כמבואר בגמרא (ב"ב דף קכ"ב.) שהיה צווח וכו', וזה טעם נכון מאד. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שהתפלל דוד (תהלים טז א) שמרי אל מאויבים אף שאין אני כדאי, כי חסיתי בך ולא יתחלל שם שמים באמרם אי אלקיהם, ומפרש מה החסיון (תהלים טז ב) אמרתי, דהיינו שישראל אומרים לה' אדני אתה ומקבלין אותו לאדון עליהם, ואמר עוד טובתי וכו', כי ארץ ישראל נקראת ארץ טובה, כנאמר (דברים ח ז) כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, וכאמרם ז"ל במסכת ברכות (דף ה'.) שלשה מתנות טובות וכו', אלו הן תורה וארץ ישראל, ור"ל טובתי שקבלתי ממך דהיינו נתינת ארץ ישראל, בל עליך החיוב ליתן, רק (תהלים טז ג) לקדושים וכו' ולא בזכותינו, כמו דקיימא לן ארץ ישראל ירושה לנו מאבותינו, ואם כן אין ראוי שיטלו האויבים אף שאין אנחנו כדאים, ובאמת טענה זו מספקת אם לא חטאו, אף שלא היה בידם מצות ומעשים טובים, והבן. ואמר אחר כך שמא תאמר איך יתכן דארץ ישראל ירושה להם, הלא רבו עצביהם של האמוריים שנאסרו האשרות, והלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואם כן לא היו עצבים כלל כקושית הגמרא, לזה אמר (תהלים טז ד) ירבו עצבותם כמו עצביהם, ומתרץ הוא הואיל אחר מהרו, דהיינו דישראל מהרו לאחר, ולכך אמר לשון מהרו, דעד שהמלך במסיבו וכו' (שיר השירים א יב, עיין שבת פ"ח ע"ב). ועוד דהלא מפורש בתורה (שמות לב א) וירא העם כי בושש משה ואלו המתינו עד חצי היום, שוב לא היו חוטאין, וגלו אדעתיהו דניחא להו בל אסיך וכו' בלשון בתמיה, וכן בל אשא את וכו', הוא על פי קושית הגמרא שם בע"א ודלמא דוקא בעגל ניחא להו, ומשני שאיוו לאלקות הרבה ודו"ק, והיינו את שמותם, ואם כן גלוי אדעתייהו דניחא להו. והנה מבואר במסכת ב"ב (דף קכ"ט:) דנחלה אין לה הפסק, ועל פי זה יתבאר להלן דמפרש שלא תאמר איך יתכן דירושה הוא לנו, אם כן היה ראוי להחזיר זה לזה ביובל בחלוקת יהושע, לזה אמר (תהלים טז ה) ה' מנת חלקי וכו' אתה תומיך גורלי, ואם כן לא שייך אין ברירה, לכך (תהלים טז ו) חבלים נפלו לי בנעימים, דלי היינו עולמות כמבואר במדרש פרשת במדבר אין לי, אלא עולמות, כמ"ש שם. אף נחלה שפרה עלי, דנאה להקרא עלי בשם נחלה שאין לה הפסק, דאין צריכין לחזור זה לזה, והבן.

או יאמר ה' מנת חלקי (תהלים טז ה). על פי מה שכתוב בספר גבורות ה' פרק ד', על הא דכתיב (בראשית א כו) וירדו בדגת הים. כי החומר עלול לחסרון כטבעו, ואף אם חסר יש לו מציאות. אבל הנפש הוא חלק אלקי ממעל מקור השלימות, ואם אין לו שלימות ממש אין לו מציאות, ולכך אם האדם הכניע חומרו הפרטי לפני צורתו הפרטי, אזי גם חומר הכללי דהיינו כל מיני בעלי חיים, וכן אומות העולם דאדם אתם וכו' (יחזקאל, עיין יבמות ס"א ע"א), משועבדים אליו דאדם הוא צורתן וכו'. אבל כשמכניע נפשו לפני חומרו הפרטי, אזי הוא נכנע לפני חומר הכללי, עד כאן דבריו בשינוי לשון. ובעה"י הוספתי נופך להמתיק דבריו כי נעמו, ועיין שם מה שביאר מאמר ר' יוחנן בן זכאי באמרו אשריכם ישראל (כתובות ס"ו ע"ב). ועל פי זה מבואר המשנה (אבות פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה וכ'. והנה עיין שם מ"ש בענין הכנענים, כי הצורה המטבעת בחומר, נמשל כחומר עיין שם דברים נפלאים, ותבין דלכך משלו ישראל עליהם ולקחו את ארצם, כי החומר משועבד לצורה. והנה מבואר ברמב"ם דענין הגיבורים, הם להתגבר על החומר ולחסום התאוה, וענין המוסר של עיר גיבורים בפרשה דילן פרשת כי תבא. ועל פי זה מבואר (דברים כו א) והיה כי תבא אל הארץ וכו', והוא מטעם שממשיל הצורה על החומר, (דברים כו ב) ולקחת מראשית וכו', דהיינו התגברות הצורה על החומר ובזה מתקיים נתינתה. והנה בזה נוהג גם עכשיו הבאת ביכורים ותורתינו נצחיות דהיינו לחסום התאוות, ובזה מבואר דברי נועם אלימלך בריש פרשת כי תצא במשנה (יומא כ' ע"א) אברים שפקעו מעל גבי המזבח, עיין שם. ועל פי זה מבואר ד' מנת חלקי מקור השלימות, לכך אתה תומיך גורלי לסייעני לטהרי להשלים בשלמותך, דאם לא כן אין לו מציאות כלל, ואז (תהלים טז ו) חבלים של ארץ ישראל נפלו לי בנעימים, שהוא מטעם התגברות הצורה, אף נחלת של ארץ ישראל שפרה עלי, שהוא אויר של ארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב) מתייחס לנפש החכמה, והבן.

להבין זה הלא הבורא ב״ה ידע זה שאין כח ויכולת ביד ישראל לשמוע בדרך זה שנכללה כל התורה בדבור אחד ואם כן לאיזה כוונה אמרה בדבור אחד. אך האמת הוא דנודע שהתורה נתנה בכלל ופרט בכלל צריך לפרט ופרט צריך לכלל. והוא כי סוד נתינת התורה הוא בספר יצירה קבען בפה שאורות כ״ב אותיות התורה נקבעו בפה האדם בחי׳ דבור פנימי וקדוש מקדושתו יתברך שהוא השכל והחיות הקדושה ממנו יתברך שזה הוא החילוק שבין ישראל עם קרובו לבין אומות העולם שאף שיש להם גם כן דבור אינו אלא דבור חיצוני כנודע שזה נקרא נפש חיה כתרגום אונקלוס על פסוק (בראשית א׳, ז׳) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא שהוא עיקר החיות הקדוש שבתוך האדם ובו מדבק את עצמו למעלה כנודע שזה עיקר נתינת התורה בדרך כלל שנקבע הדבור הכללי בפה האדם והכלל הזה ישנו בכל אחד ואחד מישראל אפילו עם הארץ רק שהכלל צריך לפרש שצריך ללמוד התורה בפרטותיה אבל לולא שניתן דבור הכללי הקדוש בפנימיות תחילה לא היה האדם יכול לבוא לידי שלימות גמור ולידי הבנת התורה באמיתותה ועל ידי הה׳ מוצאות הפה בפנימיותיהן יוכל להגיע אל הפרט ולהנהיג את עצמו בכל דבר אפילו מדברי עולם הזה בהתורה. כי נודע סוד הדבור הוא הנהגת העולם כלשון דבר שהוא לשון הנהגה כמו (תהלים מ״ז, ד׳) ידבר עמים תחתינו כנודע שהוא סוד הה׳ אחרונה של שם המיוחד שהוא בחינת אדנות שהוא אדוני הארץ שכל הנהגת העולם על ידי מדה זו ולכך כל בחי׳ והנהגת העולם בכל ענייניו הכל על ידי הדבור כגון משא ומתן וכל כיוצא בזה שהוא הדבור שבו נבראו כל הנבראים כמ״ש (שם ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו גו׳ והוא בחי׳ הה׳ מוצאות שהוא התורה כמ״ש ואהיה אצלו אמון שהוא מוצא פי ה׳ שהוא יתברך שופע בה׳ המוצאות שאור א״ס ב״ה הוא מושפע בהאותיות ובכל מה שנברא בהאותיות שהוא כל העולמות ומלואן כי אורייתא וקב״ה חד וכח הפועל בנפעל ויש בכל דבר הה׳ מוצאות בהעלם וחי החיים אור א״ס ב״ה שופע בהעלם האותיות המלובשים ונעלמים בדבר ההוא ובפרט בהתורה אור א״ס ב״ה שופע בהאותיות. וצריך האדם שלא יטמא הה׳ מוצאות שנקבעו בפיו שגם כן אור הא״ס שופע בה׳ מוצאות האלו שהן נתינת התורה הכללית וישמור פיו ולשונו מרע לבל יטמאנו בדיבורי שקרים ולשון הרע ורכילות ודברים בטלים בכדי שלא יפריד הה׳ מוצאות שנקבעו בפיו מחי החיים אור הא״ס ב״ה כאמור וכשישמור מלטמא פיו אזי יהיה נקל לו לדבק את עצמו בעסקו בתורה ותפלה באותיות שנקבעו בפיו לדבק את עצמו לאור א״ס ב״ה השופע בתוך האותיות מאחר שלא נפרד ממנו יתברך ושמר הדבור. כאמור אצלנו במקום אחר על מ״ש (שם נ״ח, ב׳) האומנם אלם צדק תדבקון מה אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון כי כשיאמין האדם הישראלי שזה הדבור שנקבע בפיו אינו רק בחי׳ נתינת התורה ובחינת שכינתו יתברך השוכן בתחתונים על ידי פתח הגוף שהוא הדבור בה׳ מוצאות ושהוא יתברך שופע ומחיה הדבור ההוא שבפיו והאדנות ששוכן בתוכו הוא המדבר כמ״ש (שם נ״א, י״ז)׳ אדני שפתי תפתח שהכוונה שהאדנות תפתח שפתי שידברו הדיבורים בחיות הנשפע ממנו שהוא בחי׳ אדנות כאמור בודאי אם היה מאמין זאת באמונה שלימה היה יודע שמצד עצמו הוא כאלם והוא יתברך כביכול המדבר דיבורים אלו בתורה ותפלה ולא היה עושה בשביל עצמו כלל והיה מדבק את עצמו לאורו הגדול והיה משתוקק באהבה עזה לדבק את עצמו אל הדבור הקודם שממנו נאצלו כל הדיבורים ומכל שכן שלא היה מדבר דברים נפרדים ממנו יתברך כגן דברי לשון הרע ורכילות ואפילו בכל דברי עולם הזה ההכרחים לא היה מופסק מדביקותו יתברך שגם שם הוא דבור הקדום נעלם מאחר שבו נבראו כאמור ולא היה דבור המפרידו שלא היה שיחתו שיחת חולין כנודע וזהו מה אומנתו של אדם בעולם הזה אפילו בכל דברי עולם הזה יעשה עצמו כאלם שמצד עצמו יהיה כאלם על ידיד האמנתו שהדבור הוא האדנות שכינתו יתברך השוכן בה׳ מוחאות שלו כאמור. יכול אף לדברי תורה פירוש דנודע סוד קליפה קדמה לפרי שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה ומקודם שנותן לבו ללמוד תורתו יתברך אף שאין בו עדיין מדריגה זו שילמוד לשמה שהוא לשם ה׳ המוצאות שהוא דבור הקדום לא יאמר לא אלמוד כלל רק צדק תדברון כי מתוך שלא לשמה בא לשמה כי מכל מקום הוא תורה וכפי שכלו בזמן ההוא כן צמצום אלהותו לו בזמן ההוא רק שלא יעמוד על מדריגה אחד אחר כך יתוקן גם למודו הקדום והבן וכבר בארנו זה במקום אחר באריכות. ולכך בכל מצוה ומצוה נאמר וידבר ה׳ אל משה דבר אל בני ישראל שהוא להמשיך הדבור הקדום בחי׳ הה׳ לישראל בדרך כלל כי כל זה הוא עיקר נתינת התורה שבחי׳ הה׳ שהוא שמו יתברך ממש וחלק ה׳ נמשך ונשפע לתוך בני ישראל על ידי הדבור שנאצל מן דבור הקדום כנודע ובלבד שיעשה כאמור שלא יפריד ח״ו הדבור ממנו יתברך רק שיקרב את עצמו עם כל מה שבעולם ששם בחי׳ הה׳ מוצאות ועם כל הדיבורים למעלה לאור א״ס ב״ה מאחר שאינו מפריד הדבור מאור א״ס המחייהו כאמור ואז בכל דבר שיראה יראה הטוב שבהדבר ולא יהיה מחיצה מפסקת בינו לבין הטוב כמו שאמר דוד המלך ע״ה תמכת ביד ימיני וכמ״ש (תהלים ט״ז, ה׳) אתה תומך גורלי כדרשת רז״ל על זה שהוא יתברך תומך ידו ומראה לאדם חלק הטוב כמ״ש (דברים ל׳, י״ט) ובחרת בחיים כי על ידי שהוא אינו מופרד ממנו יתברך שלא הפסיק הדבור ממנו יתברך ואם כן הבורא ב״ה שהוא אור א״ס חי החיים שופע בתוך ה׳ מוצאות שלו ובכל מקום שהוא רואה בהנבראים רואה הטוב הגנוז בהם שהוא גם כן אור האותיות שבהן נבראות הנבראים ואם כן בודאי הוא יתברך חומך ידו שיבחר בחיים מאחר שהוא אצלו יתברך ודבוק בחיים אור א״ס ב״ה הוא כבר דבוק בחיים ובודאי יבחר תמיד בחיים. כנודע הבא לטהר מסייעין לו כי הקדושה שבתוכו שנדבק בו הוא המסייעו ובודאי שיסור מכל רע שהוא דבר נגדיי אצלו מאחר שהוא אצל הדבור הקדום ודבוק בחי החיים והבן ולכך הבא לטמא פותחין לו כי ממילא על ידי שבא לטמא מסתמא כבר נפרד מאורו יתברך ונפסקו ה׳ מוצאות שלו שהוא היכל אור א״ס ב״ה הרי נפסק החיים וממילא בלא סיוע נופל ברע ואינו רואה הטוב. כאמור אצלנו על מ״ש בההוא רוכל שהיה מחזר בעיירות הסמוכים לציפורי ומכריז מאן בעי סמא דחיי איכנפו כולי עלמא ואמר להם (תהלים ל״ד, י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור גו׳ כוונתו היה להודיען ככל האמור שהעיקר הוא שמירת הדבור ועל ידי שמירת הדבור יקויים בו תמכת בימיני שילך תמיד לימינה של תורה שהיא ובחרת בחיים כאמור כי נודע שהגוף נקרא עיר כמו שאמרו רז״ל עיר קטנה וכו׳ זה הגוף וציפורי נקרא השראת השכינה כמ״ש (משלי כ״ז, ח׳) כצפור נודדת מן קינה וגו׳ והיה מחזר בעיירות בגופי בני אדם שהן סמוכין לציפורי שרוצין לקרב את עצמם תחת כנפי השכינה ולימדן דעת זה מי האיש החפץ חיים שיהא חי החיים נקבע בו בקביעות אוהב ימים שהן המדות שבכל המדות בו יראה הטוב נצור לשונך מרע לשמור הדבור הנקבע בו כאמור ועל ידי כן יהיה הדבור שלו היכל לאור א״ס ב״ה שיזכה להיות דבוק בחי החיים ולא יראה רק הטוב שבכל דבר. ויסכימו כל הדי׳ יסודות בנין גופו כל אחד לעבודתו כי הן גם כן שרשן משמו יתברך כנודע שהוא השתלשלות ד׳ אותיות של שם הויה וכשאין הדבור שמור כראוי ונפגם מגביר הרע שבו ומושך אותו על ידו בד׳ יסודות לרוע המדות שהוא בבחי׳ פירוד כנודע שהטוב הוא בחי׳ אחדות והרע הוא בחי׳ פירוד כי מצד האש מתאווה ומתלהב לתאוות רעים ומצד יסוד המים אהבת התענוגים ומצד יסוד הרוח ההתנשאות והגיאות ומצד יסוד העפר העצלות בעבודתו יתברך ואם כן כשהיסודות נופלין בהתגברות הרע אינן מסכימין לדבר א׳ רק כל א׳ ממשיך דבר שאין אחר מסכים עמו וכשהיסודות הן בטוב כל שכן שאור א״ס ב״ה שופע בה׳ מוצאות שלו הן מסכימים לדבר אחד כל אחד שבשעת עבודת ה׳ צורך להתלהבות הגדול ולענוג הרוחני בעבודתו יתברך שמו שהוא עיקר היחוד ודיבורים שהן בחי׳ רוח כמ״ש לרוח ממללא ויסוד עפר הוא ע״ד מ״ש הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר אפילו גלגל חמה שהוא בחי׳ עפר העליון שממנו נתהוו כל הנבראים שהוא בחי׳ מדה תחתונה כנודע שאפילו גלגל חמה ממנה נתהווה ואם כן אף נשמתו ודבורו מקשר ושב אל בחי׳ עפר ההוא שהוא בחי׳ הה׳ כאמור: