חסידות על תהילים טז:ח

ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' (בראשית כג א). בב"ר (פנ"ח א') זה שאמר הכתוב (תהלים לז יח) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, כשם שהן תמימים כן שנותיהן תמימים, בת עשרים כבת ז' לנוי, ובת ק' כבת כ' לחטא. נ"ל על פי מ"ש הזוהר בפרשת ויחי (ח"א רכ"ד ע"א) יומין דבר נש אינון לבושין לנשמתין. והנה ידוע דעל ידי שמירת פיו ששותק לחבירו שמדבר עליו לשון הרע, נוטל את של חבירו. והנה איתא ברמ"א באו"ח (סי' א') סעיף א' שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), הוא כלל גדול וכו', כי אינו דומה ישיבת האדם ותנועותו וכו', ולא דבורו עם בני אדם כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה במעשיו וכו'. והוא יסוד היראה כל מי שיראת ה' על פניו, שומר פיו ולשונו, והיינו דכתיב (משלי י כז) יראת ה' תוסיף ימים, שנוטל של חבירו. דהא כתבו התוספות בעובדא דמרים מגדלי שער נשייא (חגיגה ה' ע"א) כי חזינא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוספינא ליה, אומר ר"י דאפילו מאן דסובר זכה משלימין לו, מודה בזה כיון שהוא ימים של אחרים, ושנות רשעים שאין פחד אלקים לנגד עיניהם ומלעיבים במלאכי אלקים, אף השנים שיש להם תקצרנה, והבן. וכבר כתבתי בדרושים דהיורש חלקו של אחרים אינו נצחי, ושלו נצחי, והיינו יודע ה' ימי תמימים, ר"ל כמו אשר ידעו ה' (דברים לד י), שמחבב השי"ת הימים שהם שלמים ולא יחסר מהעדר שמירת פיו, וקשה למה לא אמר שמחבב הנוספים, לזה אמר ונחלתם דייקא לעולם תהיה, מה שאין כן של אחרים. והיינו דברי המדרש הצדיקים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, והיינו ויהיו חיי שרה וגו', שהיו כל השנים בהווייתן שלא חטאה ולכך היו תמימים, ושמא תאמר מפני שנגרע היופי ולא פחז היצר הרע, לכך אמר בת ק' כבת ז' ליופי, ואף על פי כן בת ק' כבת כ' בלא חטא, והבן.

עוד יתבאר (דברים כט ט) אתם נצבים היום כלכם וכו', (דברים כט יא) לעברך בברית ה' וכו', (דברים כט יז) פן יש בכם איש או אשה כו' פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. וכתבו המפרשים דפן השני לא קאי על הראשון על עבודת אלילים, ואינו חמור כמו הראשון, אבל מכל מקום הוא שורש פורה וכו', ובדרכם אלך. והנה (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה, פירוש התרגום להוסיף שלותא על זדוניתא, דהיינו שיתוספו שגגות על הזדונות. ואינו מובן איך ניתוסף על החטא במזיד שגגות. וגם אינו מובן איך יתפרש זה הקרא למען ספות הרוה את הצמאה, דמה ענין זה לזה. ועיין רש"י ז"ל (ד"ה למען) מה שפירש בדברי התרגום, ואינו מובן דאם חטא מכבר בשגגות, גם בלא זה המזיד יש עליו השגגות הנ"ל, ומה יתן ומה יוסיף המזיד של עתה להשגגות של כבר. ואם נימא כיון שיחטא עתה במזיד, כל השגגות שמכבר יחשבו כמזידין, זה לא מצינו בשום מקום ובכל הש"ס, וגם אינו מובן הטעם למה. גם מה שפירש רש"י איך בפירוש המילות של רוה וצמאה נרמז שוגג ומזיד, קצת דחוק. והנ"ל בזה, דכבר כתבו הספרים הקדושים קושיא גדולה וחזקה על עוברי עבירה, והוא תמיה קיימת דלית לה פריקו ולית נגר ובר נגר דיפרקינה, והוא אם אתה עושה עבירה, קשה ממה נפשך איך תחשוב, אם אתה מאמין באמת שהאל יתברך רואה אותך, איך אתה עזות פנים גדול כל כך שאתה יודע שמלך מלכי המלכים הקב"ה רואה אותך והוא עומד אצלך ואתה עושה כך, הלא אם היה כאן איזה אדם, ומכל שכן אדם חשוב ודאי לא עשית זאת בפניו בשום אופן, ואיך תעשה זאת לפני מלך גדול ונורא אשר כל דיירא ארעא כלא חשובין קמיה, ואיך אימתך לא תבעתך. ואם תחשוב שאינו רואה, זה קשה מן הראשון שאתה כופר בעיקר האמונה, ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו למיתות קשות כדי שלא יכפור בעיקר. והן אמת כי הם דברי הרמב"ם והביאו זקיני הרמ"א ז"ל בסעיף ראשון משולחן ערוך אורח חיים (ס"א א') שויתי ד' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), הוא כלל גדול, עיין שם. והנה מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד בזו הקושיא ומה אשיבנו, ובלי ספק נהיו נשאלים. ומצורף לזה דברי הזוהר הקדוש פרשת נח (זוהר ח"א) דף ס"א ע"א הובא בספר דרך חיים מלוקט משל"ה בפרשת נח, ר' חייא פתח ואמר אם יסתר איש במסתרים כו' (ירמיה כג כד), עיין שם. והנה אין ישוב לזה הקושיא, רק מה שאמרו חז"ל (סוטה דף ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ובודאי כונת רז"ל הוא משום זו הקושיא, דבלא רוח שטות אי אפשר לשום בר דעת לעבור עבירה משום זו הקושיא, רק שנכנס בו רוח שטות ועל שוטה אין קושיא, ובאמת בשעת עבירה שוכח מכל זה, ואין נותן על לבו כלל שהשי"ת רואה, ואינו כופר רק ששוכח מכל וכל, ואם כן לפי זה קלקולו זה תקונו אף אם עבר עבירה במזיד, מכל מקום הוי בשוגג לפי שהיה שכוח שהשי"ת רואה והשגיח עליו בעת ההוא, אבל אם היה זכור בזה ודאי לא היה עושה, אם כן מצד זה הוי שוגג ומוטעה ושכוח מהעיקר. וכל זה אם בעת שמזכירין אותו בזה, הוא מתחרט בחרטה גדולה מאד וחושב בלבו איך הייתי שוטה כזה ולא שמתי על לבי דבר מושכל קטן כזה, ומשים בלבו יתד תקוע במקום נאמן הדברים האלה שלא יסורו מלבו כל ימי חייו, ולא ישכח עוד בהם ולא ישוב עוד לשטות גדול כזה לחטוא כבראשונה, אם כן הוי נראה בגלוי כי כל מה שעשה עד הנה היה רק שגגה וטעות ושכחה. מה שאין כן אם גם עתה יעשה כאשר עשה עד הנה, אם כן מכל אותן שעשה עד הנה והיה נחשבין כשגגות וטעותים, מחמת שהיה שכוח ממנו הקושיא של הממה נפשך, ועתה עושה אותם לזדונות, שהרי עכשיו הוא יודע מזאת הקושיא, ואף על פי כן חשב שכאשר יבא לידו יעשה, אם כן אגלאי מילתא למפרע דאף אם לא היה נשכח ממנו היה עושה, דהוא רק חפצו ורצונו למלאות תאותו יהיה מה, אם כן נחשבין הכל לזדונות. וזה דברי משה אדונינו ורבינו אתם נצבים היום כלכם לפני ה', ואינו שכוח מכם כי אנכי מזכירכם ראשיכם וכו', לעברכם בברית כו' כי כעת אתם צריכים לעבור בברית ולקבל על עצמכם שלא לחטא עוד בשום אופן, ויהיה יתד תקוע במקום נאמן בלבבכם, אם כן בזה אתם עוקרים כל מה שחטאתם כבר, והיינו ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' כי לכל העם בשגגה (שלח ט"ו כ"ו), ר"ל כי כעת מתחרטים ועוזבים עזובה מוחלטת, כי בלא זה ודאי אין כאן ונסלח והבן, ובודאי דאיירי בכהאי גוונא שכתבתי, לכך ונסלח כי לכל העם בשגגה, דעל ידי זה נעשו הכל למפרע שגגה וטעות ושכחה. וכבר כתבתי בפרשת האזינו (באופן החמשי) בביאור המדרש בדרך המוסר בפסוק (הושע יד ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה, דברבים כיון שנעשו כשגגות, נעשו זכיות, דשורש הטעם דזדונות נעשו כזכיות בתשובה מאהבה כו' (יומא פ"ו ע"א), כי ה' צלך (תהלים קכא ה), כמבואר הפירוש בשם המדרש, ואם כן כיון ששבין מאהבה, ממשיכין אהבה מהשי"ת עליהם, ועל כל זדון שעושה עליו תשובה מאהבה, ממשיך אהבה מהשי"ת עליהם ומתענג כו' מאהבה, כמ"ש (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת כו', ושורש כל המצות הוא רק מפני שהוא נחת רוח ותענוג לפניו, ואם כן אין זכיות גדולים מזה, והבן. ואם כן זה בעושין מאהבה, אבל באין עושין מאהבה, אין כאן אהבה מהשי"ת כי ה' צלך. אבל ברבים אף שאין מגיע להם אהבה על ידי ה' צלך מן הדין, הוא נותן להם אהבתו בנדבה, ונעשה הכל זכיות, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד, (דברבים לא יתכן תשובה מאהבה, כי זה הוא על ידי שכל גבוה מאד תשובה עילאה, ולא ימצא אולי אחד מאלף, והבן). והיינו כי לכל העם בשגגה, יש בו שתי כונות. א', כמ"ש מקודם כי נעשו לכל העם שגגה. והשנית, כי לכל העם, היינו לרבים הוי ונסלח דפתח בו קרא בשגגה, דביחיד שנשאר ביה שגגה, עדיין אין כאן ונסלח דהרי עדיין יש חטא, מה שאין כן ברבים הוי ונסלח, והבן כי נכון מאד בס"ד. ונחזור לענינינו אתם נצבים היום כלכם, היינו ברבים לעברך כו' כמ"ש, למען הקים כו' כי זדונות נעשו כזכיות. ועל פי זה מבואר פן יש בכם שורש פורה כו', והיה גם עתה בשמעו כו' אינו מתחרט אף ששומע זאת הקושיא, אינו חושש וחושב כאשר עשה כן יעשה עוד, אף שהקושיא כחומה נצבה, מכל מקום הוא בונה עליו טירת כסף וחשק (כמו כי נכסוף נכספתי, בראשית לא ל) ואינו חושש רק למלאות תאותו, וידוע וייצר בשני יודין (בראשית ב ז), אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי (ברכות ס"א ע"א), כי אם רוצה להדבק ליוצרו צריך ללחום עם יצרו והוא בגופו של אדם, כמו שדרשו (שבת ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר וכו', והוא אומר שלום יהיה לי שאינו רוצה לעשות מלחמה בקרבו, כי בשרירות לבי אלך, ר"ל אם בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי בקרבי, דכי משמש בלשון אם, כמ"ש שפירש רש"י בר"ה (ג' ע"א, ד"ה כדריש לקיש) ובמסכת תענית, (דאי) [דכי] הוא כמו אם, כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), ור"ל שאינו רוצה העול הזה ללחום עם יצרו אף ששומע הקושיא אינו חושש, למען ספות הרוה שיוסיף שביעה לתאוותו הצמאה לכל דבר רע, דממילא מכל אשר נעשו ונחשבו לשגגות עד הנה, שלא שם על לבו זאת הקושיא והיה נחשב לשכחה לטעות, נעשו כולן זדונות ונתוספו על הזדונות שעשה עכשיו, אם כן התרגום מבאר מה שיוצא מפשוטו של מקרא, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל זה אמר (דברים כט יט) לא יואבה ה' סלוח לו, ר"ל כי הוא אינו בכלל ונסלח, וגם כי אז יעשן אף ה' כו', דהיינו שלוחי הדין כמו שדרשו חז"ל כי יגורתי מפני האף (דברים ט יט), וקנאתו דאינו מסתירו כמבואר בזוהר פרשת נח הנ"ל, ורבצה בו כו', על כן למען השי"ת לא יהיה אחד מאתנו ח"ו שורש פורה כנ"ל, רק אתם נצבים היום כלכם כו' ומכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ויתקיים למען הקים אותך היום לו לעם ונכרת ברית חדשה, וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו במהרה בימינו אמן.

ואחשוב לבאר עם דברינו מאמר הכתוב (תהילים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד כו' לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח. ירצה עם מה שארז"ל שאי אפשר לנשמה לעלות למעלתה עד שיורקב כל הגוף, ומה שאחשוב בטעם הדבר, כי למה שהאדם משתדל ומעיין בצורכי גופו הנה הוא מניח חלקי מחשבתו ונשמתו על הגוף הכלה וחלקים אלו מונעים הנשמה מלעלות כענין מ"ש תחלה תצא רוחו כו' ביום ההוא אבדו עשתנותיו ולכן איננה עולה למקומה עד שנרקב הגוף ונפרדים חלקי הנשמה מהגוף ועולה הנשמה כולה וכי תאמר מדוע אין נאבדים אלו החלקים לגמרי זה יתורץ אח"כ למקומה כל חלקים לאחדים כי מתחלה היתה מחוסר אברים ואשר בו מום לא יקרב, אכן מי שכל מעשיו אפילו צורכי גופו אינם רק לה' א"כ אין נדבק נשמתו בדבר כלה וכמש"ל בענין לימוד פשטיות התורה לשם ה' אף שמדבר בעניני עולם הזה הכל הולך אחר התכלית. וא"כ אף בהיות עדיין הגוף קיים יכולה הנשמה לעלות וידוע שהנשמה נקראת כבוד כמש"ה (תהילים ל, יג) למען יזמרך כבוד.