חסידות על תהילים טז:ט

אַךְ מִי שֶׁהוּא צַדִּיק, וַאֲפִלּוּ גּוּפוֹ נָקִי וְקָדוֹשׁ מְאֹד, אֲזַי יָכוֹל לִשְׂמֹחַ גַּם עִם גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ אִם מִסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף, מֵאַחַר שֶׁגַּם גּוּפוֹ טָהוֹר וְקָדוֹשׁ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים נ״ו:ה׳): בֵּאלֹקִים בָּטַחְתִּי מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי – שֶׁהַבָּשָׂר, דְּהַיְנוּ הַגּוּף, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם הֶזֵּק, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ט״ז:ט׳): אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח – שֶׁהַצַּדִּיק בָּטוּחַ, שֶׁגַּם לְהַגּוּף יִהְיֶה טוֹב מְאֹד, וְעַל־כֵּן יָכוֹל לִשְׂמֹחַ גַּם עִם גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף.

ולפי האמור יש לפרש הא דהכבדתי את לבו הנאמר אחר שבע מכות הראשונות מלשון כבוד כפי' המדרש, כידוע בא"ע בספר תהלים שהנשמה והשכל שבאדם נקראים כבוד, וכמ"ש לכן שמח לבי ויגל כבודי, שכבודי קאי על השכל והנשמה, והכבדתי היינו שהכבדתיו במתנה טובה במעלת השכל והנשמה שנקרא כבוד מעתה, וכשנדקדק בכתוב לא מצינו עד כאן לשון הכבדתי את לבו אלא לשון הקשה וחיזק, והטעם שעד כה לא ניתן לו המתנה טובה מהשמים אלא הקשה את רוחו ואמץ את לבבו, אבל לא כבדהו במעלת השכל, ע"כ לא נאמר בו לשון הכבדתיו, וכן נמי יש לפרש הא דכעס אויל כבד משניהם נמי מלשון כבוד היינו בשביל כעס אויל שלא יאמר לא הי' יכול להצילן ולא הי' נעשה התגלות כבוד ה' בעולם, שזהו תכלית כל הבריאה בכלל וישראל בפרט, כמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, וכן כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ואדרבה שהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, ומחמת כעס אויל זה ניתן בו מתנה טובה וכבדהו במעלת השכליי, וע"י כן ברוע בחירתו סירב עוד יותר, ומזה עצמו נתקדש ש"ש עוד יותר, שלא נשאר עוד שום ספק אף בלב הכופר שלא הי' בדבר שום תחבולה וכישוף שהרי הבחן עד עשר פעמים וכולם מוכרחים להודות כי יד ה' עשתה זאת ונתגלה כבוד ה' בעולם ע"י כעס אויל זה יותר מע"י הכיבוד שכיבד את ישראל מאז:

כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי (שמות ה א). יש לפרש על פי מ"ש בפסוק (שיר השירים ח' ב') אני ישנה ולבי ער וגו'. והענין הוא שיש לכל איש ואיש מישראל להתעורר בשמחה רבה ובחשקות גדול באמצע הלילה, ולחשוב אלו היה רוצה מלך בשר ודם שיעשה לו כתר והוא בר הכי, ויודע שהמלך יתענג וישתעשע בהכתר מאד מאד, ועל ידי שמחת הכתר יהיה העושהו משרי רואי פני המלך, כמה היה מזדרז ומתעורר ושש ושמח למהר עשיית הכתר ההוא, והיה מנדד שינה מעיניו ולא יעצרהו הגשם והשלג והכפור והגליד. על אחת כמה וכמה מהשירות והתשבחות שנעשה מהם כתר למלך מלכי המלכים, בודאי אם היה ברעותא דלבא, והקרא צווח ואומר (תהלים ב ב) עבדו את ה' בשמחה, ומבואר בזוהר הק' (ח"ג ח' ע"א) דאף מאן דחטא קמיה מאריה, וצריך לאהדר בתיובתא ולהתוודות בתבירא דלבא ובמרירי, מכל מקום צריך לאתקיימא ביה גם כן עבדו את ה' בשמחה. ושורש הדברים שבעת שמסדר תיקון חצות, או שאומר ווידוי ובקשת מחילה וסליחה, יהיה בבכיה רבה מגור מרירי דלבא. ובעת שאומר שירות ותשבחות הנאמרים בדברי נעים זמירות ישראל, יתלהב נפשו בשמחה גדולה מאד מאד שזוכה לעשות כתר למלך מלכי המלכים, וכמו שאמרן דוד המלך ע"ה בשמחה, וכן כשעוסק בתורה, יהיה בשמחה מאד מאד. והנה מבואר בראשית חכמה (שער האהבה פרק יוד) מי שירצה לשמח נפשו, יתבודד מקצת היום לחשוב בגדלות אותיות שם הויה ב"ה וב"ש, וראיה לזה מה שאמר דוד (תהלים טז ח-ט) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו', (תהלים טז ט) לכן שמח לבי ויגל כבודי היינו הנשמה, מפני שהנשמה נאלצה משם הויה ב"ה כאמרו (דברים יד א) בנים אתם לה' וכו'. לכן בחשבו בשם הויה ב"ה, הנשמה מאירה ומתצחצח בציחצוח נפלא והיא שמחה, ומכח ההארה ההיא יש בה כח לתת התנוצצות אפילו לבשר, באופן שאף בשרי ישכון לבטח שלא ישלוט בו רימה, עד כאן דבריו הקדושים עיין שם. ועל פי זה מבואר כה אמר שם הויה ב"ה אלקי ישראל שהנשמות ישראל נאצלין, שלח את עמי ויחוגו לי, היינו כענין שנאמר (דברים טז יד) ושמחת בחגך כנ"ל.