חסידות על תהילים יא:ז

או יאמר "וירא אליו ה'", ונקדים לפרש פסוק "כי צדיק ה' צדקות אהב כו'", דאיתא בגמרא האי דנחית קמיה דרב חנינא אמר האל כו' האמיץ כו' עיין שם, אמר לו סיימתינהו לשבחיה דמרא, ולכאורה הלא אנו משבחין להשי"ת שבחים רבים גם מה שלא אמרו אנשי כנסת הגדולה? אך נראה דהנה השי"ת ב"ה נקרא בשם רחום וחנון וצדיק, ובמדה שעובד אדם את הבורא, מעורר המדה זו למעלה בעולמות ונקרא הבורא בשם אותו המדה, וצריך האדם לעבוד את הבורא בכל המדות כדי לעורר אותו המדה למעלה, וכאשר מעורר האדם המדה הנקרא צדיק, אז השי"ת נקרא בשם צדיק וכדומה בכל העולמות, ואז נתעורר רחמים גדולים על כל העולם וכל הדינין נהפכין לרחמים ע"י הצדיק הזה, וזהו "צדיק ה'", ר"ל בעת שהשי"ת נקרא בשם 'צדיק' ע"י המשכת הצדיק בעבודתו, אז "צדקות אהב", דהיינו רחמים וצדקות לעולם, "ישר יחזה פנימו", פירוש הכתוב מפרש מי הוא זה הגורם זאת? "ישר כו'", ר"ל הוא הישר אשר יחזה תמיד להמשיך הבורא ב"ה להפנימיות של העולמות, אבל האי דנחית קמיה דרב חנינא שהיה מזכיר שבחים בכינוי אשר לא ברא הבורא ית' עולמות כאלו, לכן אמר סיימתינהו לשבחיה דמרא.

ועל פי זה נ"ל ליתן טעם על מ"ש הרמב"ם (בפ"א מהלכות מלכים הלכה זיי"ן) שהמלכות ירושה, והוא שיהיה ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המנוין שבישראל, עכ"ל. והנה ממ"ש הרמב"ם ומלמדין אותו, משמע לכאורה דלכך מעמידין אותו, מפני שסומכין על זה שאחר הלימוד יגיע למעלת אביו בחכמה, משמע אבל אם ידוע ודאי שלא יגיע בשום אופן למעלת אביו בחכמה, אין מעמידין אותו. אבל זה אינו, דהא פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות כלי המקדש הלכה ב') כשימות המלך או וכו', מעמידין תחתיו בנו והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה, אף על פי שאינו כמותו בחכמה וכו' עיין שם, הרי דממלא מקומו ביראה לחוד סגי, רק דכתיב שם בהלכות מלכים דמלמדין אותו, דודאי נכון ללמדו אבל אינו מעכב, וזה ברור ומקורו בכתובות פרק הנושא (כתובות ק"ג ע"ב) ברבי גמליאל ברבי, והא דכתב בהלכות כלי המקדש בחכמה או ביראה, אינו ר"ל דממלא מקום אבותיו בחכמה לחוד סגי, דהרי כתב להדיא בהלכות מלכים דבחכמה לחוד לא מהני, ופירוש דבריו מבואר למבין. והנה ממ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים והוא שיהיה ממלא וכו', משמע דהמלך שנמנה בתחלה, צריך להיות הגדול בחכמה וביראה, רק דבבנו סגי ביראה לחוד, דאם גם המלך הנמנה בתחלה אין צריך להיות גדול בחכמה, אם כן על כרחך אין המלוכה תולה במעלת החכמה, אם כן מאי קמ"ל בבנו דאינו צריך להיות ממלא מקומו בחכמה וזה ברור. אלא ודאי דהמלך הנמנה בתחלה צריך להיות גדול בחכמה, וכמ"ש בהלכות כלי המקדש בכהן גדול, דצריך להיות הנמנה בתחלה גדול בחכמה וביראה, ובנו אין צריך למלאות מקומו רק ביראה, וכן ראיתי מי שכתב להדיא במלך כמ"ש. ונ"ל ליתן טעם לזה, דהא אין ממנין מלך אלא מהמשיאין לכהונה כמ"ש התוספת פרק החולץ (יבמות מ"ה ע"ב, ד"ה כיון) בשם התוספתא (סנהדרין פ"ד ו'), והסמ"ג בסי' רכ"א, ולא סגי באמו מישראל כמו בשאר מינוין, דדרשינן (ב"ק פ"ח ע"א) מקרב אחיך (דברים יז טו), ממובחר שבאחיך מחמת שהוא מינוי על כל ישראל, חוששין שמא ח"ו יש בו איזה פסולת מכמה דורות, וכן בכהן גדול לפי שכפרת כל ישראל תלוי בו, חוששין אף לחשש רחוק, אף דקיימא לן (פסחים ג' ע"א) אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו'. לכך צריך להיות גדול בחכמה מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, שופט צדיק דמוכח שה' עמו והוא מיוחס, אבל בנו שכבר נתברר היחוס מאביו, שוב אין צריך רק למעלת היראה כנ"ל. ונקדים עוד דכל הצדקות נלמד מדרכי השי"ת, כמו שדרשו רז"ל (תנדב"א רבה פכ"ד) על פסוק (דברים כח ט) והלכת בדרכיו וגו', וכתיב (תהלים יא ז) כי צדיק ה'. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל אשר תשים לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ומזלות, דהיינו אפילו אם דנין בדין ההוא כדין ישראל, דאם לא כן הוי גזלן, וכן דרשו ולא לפני הדיוטות, והטעם בשניהם כמ"ש המפרשים דהמשפט צריך השראת שכינה כדי לכוון דין אמת לאמיתה של תורה. והיינו זה שאמר הכתוב משפטיך למלך תן, דהיינו המלך שנמנו מתחלה צריך להיות יודע לשפוט משום זה גופיה, שעל פי זה נתברר שאין בו דופי ביחוס דאין השכינה שורה אלא על המיוחסין, ומשפט לא יתכן בלי השראת שכינה, וצדקתך לבן מלך שהוא אין צריך רק להיות מעוטר בצדקתך, והבן זה כי נכון בס"ד.

ברא אלהים את השמים ואת הארץ כו'. יבואר עד"ז, ונקדים לפרש הפסוק (תהלים יא, ז) "כי צדיק ה' צדקות אהב", הפירוש כך הוא, דהנה עינינו רואין דרך בני אדם, הדבר שיש להם כבר אינו חביב בעיניהם אלא משתוקקים תמיד לדבר שחוץ להם, אבל הבורא ב"ה אינו כן, אע"פ ש"צדיק ה' בכל דרכיו" ונותן צדקה לכל בשר, אעפ"כ מתאוה ומשתוקק בצדקות אדם, ואף אם צדקנו מה נתן לו רק להטיב לנו באחריתינו, לזה אמר הכתוב "כי צדיק ה' צדקות אהב", אע"פ ש"צדיק ה'" בעצמו ואינו חסר במידותיו כלום, אעפ"כ "צדקות אהב". וזה שבח גדול להבורא יתב"ש ויתעלה שמקבל תענוג ואינו צריך לנו.