חסידות על תהילים יט:ב

והשתא נחזי אנן, אם ספק נפשות הרי יש כאן ספק אם יש כאן חילול שבת או לא, דאם יש כאן פקוח נפש, הא אין כאן חילול שבת הן אם דחויה או הותרה. ואם אין כאן פקוח נפש, הרי יש כאן חילול שבת, וכן יש כאן ספק איבוד נפש אם לא יחלל. נמצא אם נימא דשבת הותרה אצל פקוח נפש, הרי אין כאן הוכחה דנפש מישראל חשוב יותר ממצות שבת, אם כן הרי הספיקות שקולין הן, ספק חילול שבת ספק איבוד נפש, ואין זה גדול מזה, ואין ספק דוחה לספק, ובודאי שב ואל תעשה עדיף. מה שאין כן אם אמרינן דחויה, אם כן הרי מוכח דנפש מישראל חשוב יותר ממצות שבת כמ"ש, ואם כן כיון דיש כאן ספק חילול שבת וספק איבוד נפש, אם כן ודאי ראוי לומר דספק איבוד נפש דוחה לספק חילול שבת, דהרי אין הספיקות שקולין, ישראל חשוב יותר וספק זה גדול מזה כנ"ל, והוא סברה נכונה מאד לענ"ד. והנה לפי זה לפי דעת הרמב"ם בספרו מורה חלק שלישי פרק י"ג וי"ד, דגלגלי השמים חשובין יותר מאדם, עיין שם. ואם כן לפי זה כל שכן התורה והמצות שהוא למעלה מהשמש ומעין כל חי נעלמה אלקים הבין דרכה וכו', וגבוה מעל גובה דהוא למעלה מנפש אדם, אם כן בודאי צ"ל הותרה, וספק נפשות אין דוחה שבת, וליכא למיבעיא כלל בספק נפשות. מיהו מפסוק האזינו השמים מוכח דלא כדעת הרמב"ם, רק כדעת רוב חכמי ישראל החולקים עליו וכדעת כל חכמי האמת, דמצד הנפש חלק אלקי ממעל האדם חשוב יותר מן כל הנבראים. דהא איתא במדרש רבה שם (דב"ר פ"י ב') השמים מספרים כבוד אל (תהלים יט ב), ובא משה ושתקן שנאמר האזינו, עיין שם. הרי דאדם חשוב יותר מגלגלי השמים דהא שתקן ודלא כדעת הרמב"ם, אם כן לפי זה איכא למיבעי אם הותרה וספק נפשות להקל ואינו דוחה, או אם דחויה ודוחה, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.

יצא מזה עכ"פ כי השכל והמדות עצמן הם חיי האדם נתונים בו מתוך כל העולמות אשר כל עולם ועולם הוא שכל ומדות, ממילא עבודת האדם הוא לזכך מדותיו ושכלו שהם חיותו וצריך לזככם היטב בל ישאר בכל אחד מהם נדנוד רע, ועי"ז מזוכך ונטהרו העולמות וצריך להתחיל לזכך חיותם הללו ממטה למעלה, וכבר ביארנו במ"א שהבחינה הראשונה מלמטה למעלה ובחינה הנקרא כבוד אל ואח"כ כו' וכן צריך להעלות מעלה מעלה בזכוך כל אחד מהחיות, וזש"ה (תהילים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, ופירש בזוהר הקדוש (הקדמת זהר ח"א ח.) מספרים לשון ספיר, דנהיר וזהיר ורצה כי כל עולם ועולם אין בו אלא מעין קדושת ערכו ולא יותר, משא"כ האדם כולל בתוכו כל המציאות כולם מגבהי מרומים עד נקודה התחתונה ולכן יש בכחו לזכך ולתקן כל העולמות ע"י זיכוך עצמות מדותיו ושכלו, משא"כ כל העולמות עם היותם משבחים ומפארים תמיד לא ישבות מעבודת ה' אין בהם לזכך רק עצמותן, ולכן השמים העליונים שהוא בחינת כתר של אותו עולם והוא נעשה מבחינה האחרונה של מלכות מהעולם שלמעלה ובחינה זו האחרונה הוא נקרא כבוד אל וכמ"ש במ"א, ממילא השמים מספרים כבוד אל ולא יותר, וסיים על זה, משא"כ תורת ה' תמימה כו' כי האדם בהתנהגו בדרכי התורה יתקן הכל והבן.

מעלה ב', מפאת איכות ההשגה עצמה, כי ידוע שדבר המתמיד תמיד אף אם הוא דבר גדול בהמשך הזמן וההרגל לא יתפעלו הרואים בלבם ממנו, וכמ"ש הקדמונים כי הגרמיים השמימיים בסיבובם אומרים תמיד שירות ותשבחות בניגון ערב ומתוק ומה שאין נשמע לבני אדם דבר הוא לצד התמדת הרגלם בזה תמיד, ולז"א דוד המלך ע"ה (תהילים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל כו', רק להיות כי יום ליום יביע אומר ולילה כו', ר"ל לצד שמתמיד תמיד מידי יום ולילה, לכן אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, ולז"א ג"כ דוד המלך ע"ה (תהילים עד, כג) אל תשכח קול צורריך בל תאמר אין צריך לבקש על זה והלא אין שכחה לפני כסא כבודו, לז"א שאון קמיך עולה תמיד, לזה חש אני שלהיותו דבר מתמיד ולרוב הרגלו אין התפעלות לכן אני מבקש זאת. ולכן כזה יארע גם לעבודה המושגת מצד הטבע, שלהיות הטבע מתמיד אם אמנם האדם בהתחלת חקירתו בזה ונתינתו אל לבו יתלהב לעבודה, מ"מ בהמשך ההרגל שוב לא יתפעל לבבו, משא"כ העבודה שמצד הנפלאות שהוא דבר מתחדש ומנגד לטבע יחם לב האדם בקרבו בראותו ויתלהב לבבו בחשק ודביקות נמרץ. אלו דבריו ז"ל, וע"ש עוד במעלה הג' ואין בו צורך לעניננו.