חסידות על תהילים יט:ט

אדם הנקי מתאות ונגיעה לעצמו בודאי יש לו להרגיש כשמקיים פקודי ד' ישרים שמחת לב, ואף על פי שמפסיד על ידי זה ממונו וכיוצא, כיון דהמצוה בכך ומצות ד' יקרה ממאודו, ואם מרגיש צער זה סימן שאינו מצוה, וזה שאמרו בגיטין [ל"ז רע"ב] א"ר נתלי ליה עד דאמר ליה, ומייתי אחר כך העובדא דרבה דהוה עציב יעוין שם, ונראה לי דמהך עובדא הוא שעמד על דרך הלכה זו דאין מצות שמיטה אלא בדבור משמט אני לא בפועל ותלי ליה וכו', דאין המצוה לשמט באמת ולפיכך היה עצב ולולי כן לא היה עציב, ואף על פי דרבה החזיק עצמו לבינוני כדאיתא בהרואה [ס' ב'] שעדיין לא היה לבו חלל בקרבו לגמרי, מכל מקום ידע בנפשיה דמוכן לשמוע בעצת יצר טוב ולהתגבר נגד יצר הרע לעשות מצות ד' בשמחה ולא להתעצב מזה אילו היה מצווה, ודבר זה רק לשרידים אשר ד' קורא.

ועל פי זה יובן פירוש הפסוקים (במדבר טז ח) ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, דקשה דאמר (במדבר טז ט) המעט מכם, המעט לכם ראוי לומר. ועוד מה הקושיא (במדבר טז י) ובקשתם גם כהונה, הלא לפי דעתם גם עליו ועל אחר תיסוב הקושיא הלזו. ואמנם על פי האמור יובן דאמר המעט, ר"ל אם דבר זה שהיא מעט בעיניכם, הוא מכם מעצמיכם ולא בחסד השי"ת בתמיה, והיינו החסד כי הבדיל וגו', וכיון שגם זה אינו רק בחסד השי"ת, אם כן ובקשתם דייקא, דכיון שאתם מבקשים אין לכם, דהחסד אין ניתן רק למי שמקבלו בתורת חסד, וכל המבקש אין לו, לכן כיון שהמבקש אין לו, אם כן אהרן ודאי לא בקש, דאם היה מבקש לא היה לו, אם כן (במדבר טז יא) אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא חייב בדבר, כי הוא לא בקש, והבן. ועל פי זה יתפרש המדרש (ילקו"ש רמז תשנ"ב) ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, הלא בתחלה מתו שני בניו, (הובא בעטרת שלמה פרשה זו). והנ"ל בזה, על פי מ"ש לפרש המדרש (בפרשת אחרי, ויק"ר פ"כ ו') גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז כו), אף על פי שענשתי את אהרן וכו', עיין שם. והנה המדרש דילן סובר דלא מתו בניו בחטאו כלל, שלא חטא אהרן כלל כנ"ל, והנה במדרש ויקרא רבה (פרשה י"ב סי' ג' (ויק"ר י"ב ג')) איתא פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט), זה אהרן שהיה לבו עצב על בניו שמתו, וכיון שנתיחד אליו הדבור, מיד שמח. ועיין בעטרת שלמה (פרשת שמיני) מה שפירש במדרש זה. והנה מפירושי על המדרש בפסוק גם ענוש לצדיק וגו', מבואר דאהרן לא חש על כבודו כלל, ורצה בקלון עבור כבוד ה', אף שיחשבו אותו לעובד אלילים ח"ו רק שלא יתחלל שם שמים, מזה נראה כי הוא לא רדף אחר הכבוד, ושמא יאמרו מאן יימר כי כונתו לשם שמים, לזה אמר הלא בתחלה קודם שנתייחד הדבור אליו מתו שני בניו, ואחר כך נתייחד אליו הדבור, ואם חטא ומתו בחטאו, הלא אין מכניסין אותו וכו' (שבת קמ"ט:), אלא ודאי דכונתו לשם שמים, מזה נראה כי אינו רודף אחר הכבוד, ואם כן מה הוא חייב בדבר כי תלינו עליו. ויתכן לומר דהוצרך הדבר הזה לומר, דאולי היו אומרים דכיון שמתו בניו בחטאו אין מכניסין אותו וכו', ואין ראוי להיות כהן גדול ליכנס לפני ולפנים, דהמשכן הוא דוגמא דלעילא, והבן. ועוד י"ל באופן אחר, כי הנה יש מופת אם נספה בעון הדור או לא, כי אמרו רז"ל (ויק"ר י"ז ד') (ויק"ר פרשה י"ז ס"ד) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, מה שאין כן בנספה בעון הדור, כמ"ש הבית שמואל אחרון בשם יד יוסף בפרשה דילן. והיינו הלא מתו בניו בתחלה דייקא, שמע מינה שהוא רק בעון הדור ואהרן לא חטא כלל, וכנ"ל. והנה לפי מ"ש הפירוש על המדרש פרשת פרה אדומה ראה, י"ל קצת באופן אחר שיהיה עולה בקנה אחד עם המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, על פי מ"ש (לקמן פרשת חקת ד"ה ויקחו אליך), בפסוק (פרשת בשלח, שמות טו כה) שם שם לו חוק ומשפט, ודרשו רז"ל (מכילתא) חק זה פרה אדומה. דהא טעם פרה ידוע תבוא אמו ותקנח צואת בנה, כמו שפירש רש"י ז"ל שם בריש פרשת חקת (במדבר יט ב, ד"ה פרה), אך שם במרה קודם מתן תורה היה חק, כי הסבה עדיין לא נודע, והשי"ת הקדים רפואה למכה. ועל פי זה פירשתי אמרם ז"ל (במדרש רבה חקת, במ"ר פי"ט ו') שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעמה של פרה, אבל לאחרים חקה. על פי מ"ש בפרשת ואתחנן על המדרש (קה"ר פ"ז ט"ז) כתבתי עליך שחכם אתה. המורם מזה דמשה יכול להשיג מה דלבא לפומא לא גליא. והנה ידוע בבחירה ידוע דלבא לפומא לא גליא, ולכך לך אני מגלה טעמה של פרה וכו', והבן. והנה אם ראה קרח ששמואל אשר יצא ממנו יהיה שקול כמשה ואהרן, קשה הלא זה ענין בחירה, וצריך לומר דהשיג קרח מה דלבא לפומא לא גליא, ואם כן גם פרשת פרה ראה והשיג בשעת אמירתה, והבן.

כִּי שֹׁרֶשׁ נְקֻדּוֹת כָּל הַמִּצְווֹת הִיא הַשִּׂמְחָה, כִּי (תהילים י״ט:ט׳): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב; וְכָל מִצְוָה מִתַּרְיַ"ג מִצְווֹת יֵשׁ לָהּ אֵיבָר מֵהַשִּׂמְחָה, כָּל מִצְוָה לְפִי בְּחִינָתָהּ, וְעַל כֵּן אִם פָּגַם בְּאֵיזֶה מִצְוָה, הֵן מִצְוַת עֲשֵׂה אוֹ לֹא תַעֲשֶׂה, אֲזַי כְּשֶׁשָּׂמֵחַ וְעוֹבֵר וְהוֹלֵךְ בְּקוֹמַת הַשִּׂמְחָה, אֲזַי כְּשֶׁפּוֹגֵעַ בְּזֶה הָאֵיבָר שֶׁהוּא כְּנֶגֶד אוֹתָהּ מִצְוָה שֶׁעָבַר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׂמֹחַ שָׁם, מֵחֲמַת שֶׁפָּגַם שָׁם בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה שֶׁנְּקֻדָּתָהּ שִׂמְחָה כַּנַּ"ל,