חסידות על תהילים לג:ט

ועל פי זה יתבאר המדרש רבה הנ"ל, דממה שפירשנו הפסוק הנ"ל, מבואר דדוקא על ידי משה היה הברכה דהיינו השראת שכינה, משום דלא היה בו התערבות רע, והיינו דנקרא נאמן, דהא קשה וכי שאר הצדיקים גנבים הם ח"ו, רק דהענין הוא דאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, שמא יחטאו ואינו מאמין בהם, והן בקדושיו לא יאמין כתיב (איוב טו טו, תנחומא תולדות סי' ז). ואף דהכל צפוי (אבות פ"ג מט"ו), מכל מקום הידיעה אינה מזדקקת לבחירה, מיהו זה דוקא באם יש בו איזה תערובות טוב ורע יש לחוש להתגרות הרע, מה שאין כן רק טוב, ולכך נקרא משה נאמן, ולכך הוא רב ברכות שהיה על ידו השראת שכינה, שממנו כל הברכות אף בדברים שלא היה ראויין מצד עצמן לכך הואיל דקיימא בחושבנא, וקרח היה היפך מזה, שהיה מאבד אף למה שהיה בידו, כי היה לוי ודי לו יקר כמאמר משה (במדבר טז ט) המעט מכם וכו', שהם דבוקים לו יתברך יותר משאר ישראל, ורצה להעשיר שיהיה כהן גדול שיהיה דבוק יותר מכל עם, דהיינו שהשגיח על גבהות נשמתו כנודע בלוי, ולא השגיח על התערובות כנודע מנשמת קרח, היפך משה של היה בו שום תערובות, ולכך נמדד לו היפך ממשה, דעל ידי משה היה השראת שכינה אף במה שאין ראוי, ועל ידי קרח נסתלק השכינה וזיו המתפשט אף מה שהיה כבר, דענין פתיחת פי הארץ נאמר בו (במדבר טז ל) ואם בריאה יברא, ופירש רש"י (ד"ה ואם) בריאה חדשה, והראב"ע פירש כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג מז). ולי נראה דשתיהן אמת, דידוע מה שפירש הבעש"ט בפסוק (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, כי נאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו, ואותו דבור נצב קיים בשמים והוא המחיה אותם ומקיימם. ומה שפירשתי אני בפסוק (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, כלומר שאותו דבור יעמוד קיים והבן. והנה במושך מאמרו אליו יהיה ביטול המציאות, ויתכן דכזה היה פתיחת הארץ, שמאותו המקום סילק מאמרו ונשאר חלל, אם כן הוי בשעת מעשה כפירוש הראב"ע, ואחר כך כשחזר מאמרו הוי כמו בריאה חדשה כפירוש רש"י, והבן.

ויקח מאבני המקום וגו' (בראשית כח יא). בחולין (דף צ"א ע"ב) איתא, כתיב ויקח מאבני המקום, וכתיב (בראשית כח יח) ויקח את האבן, אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום אחד וכו', וכולן נבלעו באחד. ופירש רש"י (ד"ה נבלעו) נעשו אבן אחד (והובא ברש"י פרשה זו [ד"ה וישם]). ולכאורה הוא דבר תמוה ומבהיל מאד. אבל כאשר נתבונן קצת בענין הבריאה, אין כאן תמיה כי הכל נברא במאמר כי הוא אמר ויהי (תהלים לג ט), והמאמר עדיין קיים והכל תולה וקיים במאמר, והמאמר שהוא סיבת הבריאה, הוא בעצמו סיבת הקיום, וכמ"ש (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכן בכל הבריאה אין דבר שאין בו הכח האלהי המקיימו, דהיינו כח המאמר אשר נתפשט בכל חלקי הבריאה כנודע. והנה רצונו (הבריאה כנודע, והנה רצונו) ית' מן כל הנבראים שישמשו את האדם השלם, כאשר חכמים יגידו בפסוק (קהלת יב יג) כי זה כל האדם (ברכות ו' ע"ב). ואם האדם מתנהג את עצמו על השלמות האמיתי ומשתמש מן ברואי העולם כדרכו, אזי עולה ומעלה הכל עמו, שזה שלמות הכל שישמשו האדם השלם, וזה תכלית בריאתן והמקווה מהן, ואז כח המאמר יוצא לפועל, שלזה הושם מראש מאמרו ית' בכל הנבראים שנבראו לשמש האדם השלם, וכאשר משמש להאדם השלם, אם כן כביכול המאמר בא לשלמותו ולתכליתו, ואזי מתעורר כח המאמר שבאותו דבר ויהיה הדבר ההוא. והנה יעקב בחיר שבאבות ונקרא איש תם (בראשית כה כז), דהיינו שלם משום שהיה האדם השלם בתכלית, וכן נאמר (בראשית לג יח) ויבא יעקב שלם וגו' ויחן את פני העיר, כי זה חנינה גדולה להמקום ולכל אשר בו שישתמש בו האדם השלם, כי זה תכלית שלמותו ובריאתו. והנה כאשר לקח יעקב האבנים לשכב עליהם, הרי באו לשלמותן האחרון כמו שכתבתי, ונתעורר כח המאמר, וממנו היה מה שהיה כי הוא כח הבריאה, ולכך גם יציאת צדיק מן המקום עושה רושם (ב"ר ס"ח ו'), והבן כל זה. ויש קצת רמז לזה במסילת ישרים פרק א', וכן פירש רש"י על ויקם השדה (בראשית כג יז, ד"ה ויקם), תקומה היתה לו, והבן.

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' (שמות יד טו). במדרש (הובא מקצתו בילקוט וכולו בספר נחלת יעקב פרשה זו), אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה לי לעשות, א"ל ואתה הרם את מטך (שמות יד טז), באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח). והוא תמוה מאד וכלו מוקשה, חדא מה זה שאמר הקב"ה שני טעמים הים סוער והשונא רודף. (ב), מה שאמר ואתה עומד ומרבה בתפלה, קשה למה לא יתפלל בצרת ישראל. (ג), להבין מה שהשיב לו ואתה הרם את מטך. (ד), למה באותה שעה אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. והנ"ל דהנה יש להבין בשלמא במצרים היה הכל על ידי משה, לפי שאין הרשע כדאי להיות נגלה אליו השי"ת, ולהיות המופת מעצמו על ידי מאמרו יתברך לא יאמינו שבשביל ישראל הוא. ועוד כיון שהכל היה לרעה, אפשר דאין מיחד שמו (עיין ב"ר פ"ג ו'), והיה צריך להיות על ידי שליח. אבל כאן המטה למה, ומשה למה, יהיה נקרע הים סוף על פי מאמרו, ומי פתי יסור הנה להאמין דבקיעת הים היה מעצמו, וגם היה לטובה. ועוד דהיה להם גילוי שכינה אז בלא זה, דכתיב (שמות טו ב) זה אלי, ועל כל פנים המטה למה, ומי מריבה יוכיח. והתירוץ לזה נראה דכל מעשיו ית' בעצמו ראוי להיות ניצחי כמוהו, כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד (תהלים לג ט), ופעולה שאינה נצחי הוא פחיתות ח"ו לו ית' אם יהיה על ידי עצמו וצריך להיות על ידי שליח, ומטעם זה אמרו רז"ל (מדרש רבה שיר השירים פ"א ס"ד) (שהש"ר פ"א ד') אלמלא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו (שמות כ יט), לא היה שכחה, וק"ל. ובביאור אמר שלמה (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וכאן היה בקיעת הים רק לפי שעה, ואחר כך שב לאיתנו למען ינער פרעה וחילו בים סוף, לכך הוצרך להיות על ידי שליח, וגם על ידי מטה דייקא, דהא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ודבורו הוא דבר ה' בעצמו, כעין מ"ש המפרשים הטעם שהכה משה את הסלע, על פי מ"ש רז"ל (ב"מ דף פ"ו ע"ב) מפני שאמר אברהם (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים על ידי שליח, שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח, ואם היה משה מדבר אל הסלע, היה הענין נעשה על ידי הקב"ה בעצמו כי השכינה מדברת מתוך גרונו, אך מה שנענש היינו מפני שכעס ואמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב), אם כן שוב היה לו לדבר והבן, עד כאן דבריהם. והנה מה שהיה נחוץ שישוב הים לאיתנו להטביע את מצרים, מלבד הפשוטו, כי אם היה נשאר בחרבה היה המצרים רודפים אחריהם, עוד דברים בגו על פי הקדמה מהזוהר (ח"א קע"ד ע"ב) דמדת הדין אינו חוזר ברקניא, וידוע (ילקו"ש רמז רל"ד) דהים היה סוער עליהם להטביען לפי שהללו עובדי עבודה זרה והללו עבדו וכו', וגם חמה חסר כתיב (שמות יד כט), ולזה היה צריך יד חזקה לכבוש מדת הדין, וכיון דאינו חוזר ברקניא, לזה באו המצרים בתוך הים, ובהדיא נאמר (ישעיה מג ד) ונתתי כפרך מצרים. ועוד איתא בילקוט (פרשה זו סוף סימן רל"ד) והמים להם חמה, ד"א שטען סמאל הלא עבדו עבודה זרה, ונתמלא הים עליהם חימה להטביען, והשיב הלא לא עבדו אלא מתוך שיעבוד, וכיון ששמע שרו של ים, אותו חימה החזירו על מצרים, הדה"ד (שמות יד כו) וישיבו המים, ששבו המים מן ישראל על מצרים, עכ"ל. הרי מבואר להדיא כדברי, ועל פי זה מדוקדק כיון ששמע שרו של ים ואינו חוזר ברקניא, אותו חימה החזירו על המצרים, ודוק. ועל פי זה נ"ל לפרש (שמות טו ו) ימינך ה' נאדרי בכח דייקא כידוע, על ידי ימינך ה' תרעץ אויב. ועל זה סובב כל השירה (שמות טו א-ג) סוס ורוכבו וגו' על ידי כך (שמות טו ב) ויהי לי לישועה, על ידי (שמות טו ג) שה' איש מלחמה על מצרים, על ידי כך ה' שמו לרחם על ישראל, (שמות טו יב-יג) נטית ימינך תבלעמו ארץ, על ידי כך (שמות טו יג) נחית בחסדך, כי לולי זאת לא חזר מדת הדין ברקניא. ועכשיו מבואר אומרו (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים עליהם דייקא, לכך ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', דבלא זה היה קשה שהכתוב משנה הסדר דמתחילה בני ישראל הלכו ביבשה, ואחר כך בא סוס פרעה ורכבו בים, ולפי מ"ש אתי שפיר וק"ל.