חסידות על תהילים לד:ט

וידבר משה אל רשי המטות וגו׳ איש כי ידור נדר וגו׳ לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ונקדים מה שאמרו רז״ל על מ״ש גבי נזיר וכיפר עליו הכהן מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא אלא זה שציער עצמו מן היין. להבין הענין דנודע כי כל העולם ומלואו (תהלים ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כי על ידי הדבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול והוא המקיימם ומחיה אותם כמ״ש (נחמיה ט׳, ו׳) ואתה מחיה את כולם ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל כנודע מחטא אדם הראשון וגם בדורות שאחריו שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה העולם במיני מאכל ומשתה וכיוצא בהן ממיני העולם שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדבורו של הקב״ה המחיה אותו הדבר והוא הטעם שבדבר ההוא המתוק לחיך כמ״ש (תהלים ל״ד, ט׳) טעמו וראו כי טוב ה׳ ר״ל מה שאתם טועמין ורואין כי טוב הוא ה׳ שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו כמו שנראה לעין כי לאחר שאכל האדם המאכל ונשאר החיות בקרבו שהפסולת נדחה לחוץ מבלי חיות והוא דבר נפסד וגרוע כי עיקר המזון שהאדם ניזון ממנו ומוסיף לו כח הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא שהוא הטעם הטוב שהאדם טועם במאכל ובמשקה ההוא ולכן בשעה שאוכל האדם המאכל נתייחד הניצוץ ההוא אל חיותו של האדם ההוא האוכלו וניתוסף בו כח. וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלהותו יתברך המלובש שם ונותן דעתו ולבו על פנימיות ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבו לשורש הכל שממנו נאצלו כל החיות אזי מביא גם כן הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות אליו יתברך שהוא מתענג מאוד מזה כנודע כי זה כל עיקר עבודתינו לקרב כל הניצוצות הקדושות מן קליפיות שהן בשבירה אל מקום הקדושה שיהא עליית הקדושה מן השבירה ובפרט שכל עבודתו ותורתו שמדבר דברים מחמת זה הכח והחיות שקיבל מטעם המאכל שהוא הניצוץ הקדוש כאמור וכשמייחד דבורו אל דבור הקדוש יש עלייה גם לאותו הניצוץ שהוא גם כן דבר ה׳ כאמור לעיל שהן הכל אותיות נפולין כנודע. על כן צריך כל עובד ה׳ לראות על פנימיות הדבר האמור שיהא כל מעשיו לשם שמים באכילה ושתיה גם כן להעלות ניצוצי הקדושה מן השבירה שהוא בחי׳ שביה וגלות אל הקדושה עליונה על ידי הברכות שמברך וממליך את הבורא יתברך שמו על הדבר ההוא וגם אחר זה שעובד ה׳ בכח ההוא כאמור ומדבר דיבורים על ידי זה בכחותיו שמכניס בהדיבורים ומדבק את עצמו להדיבורים העליון יש עלייה להאותיות הנפולין שהן ניצוצות הקדושים הנ״ל. וכן כל הדברים שבזה העולם כגון משא ומתן וריוח השכר הכל הוא התענוג שבא לו מזה הן הן ניצוצות שלו ששייכים לו שמלבושין בזה הדבר שנזדמן ששייכין לו כמבואר אצלנו במקום אחד מזה כמאמרינו ע״פ מ״ש במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כי הניצוצות השייכים לשורש נשמתו אי אפשר להיות להן עלייה כי אם על ידי זה האדם שהן שייכין לשורש נשמתו שהן בחי׳ נפשו ממש וזהו הטעם שצריך כל אחד ליסע זה למקום פלוני וזה למקום פלוני כי הנהגת הבורא יתברך שמו שהוא יודע כי חלקי ניצוצות השייכים לנפשו הן שם מלובשים במאכל או באיזה משא ומתן ומסבב הבורא ב״ה סיבות בכדי שילך האדם הלז שם על ידי שנותן לו בלבו חשק ומלביש לו הסיבה בדבר מה שיצטרך ליסע לשם ועיקר הכוונה שיאכל שם וישתה או משא ומתן ועל ידי זה יעלה הניצוצות ההם כמבואר אצלנו זה הענין באריכות במקום אחר. ועל כן צריך כל אחד לשום עיניו ולבו לראות על זה שהוא סוד בכל דרכיך דעהו כמ״ש אצלנו במקום אחר וכשיתן דעתו לזה ידע איך הבורא ב״ה מחיה אותו באלהותו ממש כאמור כמ״ש (דברים ח׳, ג׳) כי לא על הלחם לבדו וגו׳ כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ שהוא בחינת הדבור המלובש בדבר ההוא ובלחם ההוא שנודע כי כל מזונות נקרא על שם לחם כמ״ש (דניאל ה׳, א׳) עבד לחם רב ואם כן מי שמצער נפשו ומסגף את עצמו לבלתי להנות מן העולם נקרא חוטא כמו שיש דעה בש״ס היושב בתענית נקרא חוטא כי הוא גם כן עבודת ה׳ כמו תורה ותפלה ותפילין וכל המצות כי באורייתא ברא קב״ה עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא ובכל דבר יש תורה כנודע וכל מאמין צריך להאמין שאין שום דבר שיהא חוץ לעבודתו יתברך רק שהוא על פי התורה אשר התורה התירה לאכול ולשתות רק שיעשה לשם פועלן ולא להנאת עצמו רק על דרך האמור נקרא הכל עבודה חמה ולכן נקרא חוטא שמחסר עליית הקדושה לשרשה המלובש במיני המזונות ההם שהוא מונע את עצמו מהם. אף שאין לו דעת שלם לזה בשלימות הגמור מכל מקום הוא עושה פעולה מזה כמאמר הבעש״ט נבג״מ כי אפילו עכו״ם שאכל מין מאכל שמלובש בו ניצוץ הקודש ובכח האכילה ההיא עשה שירות לישראל נעשה עלייה בצד מה להניצוץ ההוא אף שאינו כל כך כמו בישראל שאכלו בא וראה עד היכן הדברים מגיעים כי באמת מי שאין לו דעת בזה הלא גם תורתו ותפלתו של זה הן גם כן כך שאיננו בשלימות גמור ואף על פי כן הוא לומד ומתפלל כי מכל מקום הן נקרא תורה ותפלה לפי ערך דעתו ומכל מקום נקרא עבודה כמו כן באכילה ושתיה ההכרחי הוא גם כן עבודה כי אפילו ע״פ פשוט הוא מברך כמה ברכות וממליך הבורא ב״ה על המאכלים הוא גם כן עבודה רק שצריך לילך ממדריגה למדריגה כמו שצריך לילך בתפלה ממדריגה למדריגה לילך בשכל יותר מזמן לזמן. כללו של דבר שהן רק דבר אחד כי הוא הכל עבודת ה׳ רק שבעת שאין אכילתו בעבודה חמה כך באותו העת אין תורתו ותפלתו עבודה חמה ומכל מקום לעבודה נחשבין לפי העת ההוא באופן שילך במדריגה יתירה ודעת יתרון וירגיל שיעשה נחת רוח לבורא יתברך בכל הדברים שהן צמצום אלהותו יתברך והבן. כי מ״ש בגמרא היושב בתענית נקרא קדוש הוא גם כן אמת ששני הדיעות הן אמת כי גודל מדריגת התענית באמת בשלימות הגמור הצריך לזה הוא מדריגה גדולה מאוד ויחוד הגדול והגמור כנודע שהוא יחוד ת״ת ומלכות שהן אותיות תעני״ת שהוא ת״ת ענ״י שכן נקרא מדת המלכות כנודע דלית לה מגרמה כלום מכל מקום מפני שצריך מוחין גדולים לזה לאו כל מוחא סביל דא שיהא יחוד הגמור על ידי בהתפשטות הדבר מחיצוניות ע״כ טוב לו שיתן דעתו לקיים בכל דרכך דעהו שהוא יותר נקל לו והבן וזהו וכי באיזה נפש חטא אלא זה פי׳ נפש זה שציער עצמו מן היין והחסיר ומנע הנפש המלבוש ביין ההוא מבלי שיוקרב אל הקדושה ונשאר חולין כביכו״ל:

ומה שאמר תחלה הסתכל בג׳ דברים ואין אתה בא לידי עבירה ואל אמר לעבירה כוונה בזה כי תורה בגי׳ תרי״א אנכי ולא יהיה לך מפני הגבורה שמענו הטעם כי כל התורה תלוי בשני מדות אהבה ויראה כי כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לא סלקא לעילא כידוע מהזוהר ואנכי הוא מצות עשה מסטרא דאהבה ולא יהיה לך הוא ל״ת מסטרא דיראה והם נקראים ידים כמו שעל ידי ידים לוקחים דברים הצריכים כן על ידי אהבה ויראה נוכל לקבל כל התורה ובכל אדם נשתלשל אהבה ויראה בכדי שיוכל לעבוד את ה׳ אך שירדה במדריגות תחתונים ונשתלשל שם על דרך משל האדם אוהב דבר מה אם עיני שכל לו מבין כי זה נמשך מאהבה השרשית שלמעלה ע״ד (תהלים ל״ד, ט׳) טעמו וראו כי טוב ה׳ ר״ל כשהאדם טועם ורואה בטעמו ומבחין שהוא טוב ידע כי הטוב ההוא הוא ה׳ חיותו יתברך שמו ועל דרך זה אמר הכתוב (קהלת ט׳, ט׳) ראה חיים עם האשה אשר אהבת ר״ל בבחי׳ הזיווג שהוא על ידי אהבה תראה שלא תהיה האהבה רק באהבת אשישי אהבתו של הבורא יתברך שמו כי איש ואשה שכינה שרויה ביניהם ונשתלשלה האהבה למדריגה התחתונה ויראה לקשרה בשרשה להיות דבוקה בחיים כי אהבה דנחית מדריגה קרי ביה וימת וכן עד״ז היראה שנפלה במדירגה התחתונה לירא מפני העונשים והחיצונים וכשאדם משתמש ח״ו באהבה ויראה חיצונים נקראים ידי עביר הכי אהבה ויראה נקראים ידים כנ״ל וכשהוא מתנהג בחיצונים הם ידים לעבירה היפך מה שהיה ראוי להיות ידים לקדושה ולכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים קל״ד, ב׳) שאו ידיכם קודש שתשאו ותעלו האהבה ויראה שהם הידים למקום הקודש ואז וברכו את ה׳ וזה אין אתה בא לידי עבירה כשתסתכל בג׳ דברים הנ״ל תתקשר באהבה ויראה העליונה ותשאו למקום קודש ידיכם. והנה האדם נברא בצלם אלהים הם רמ״ח מ״ע כנגד רמ״ח אברים ושס״ה ל״ת כנגד שס״ה גידין ושורש הכל אהבה ויראה הידים להעלותן בקודש כאמור ועל ידי זה יתעלה מעלה מעלה והנה אמרו רז״ל נ׳ שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חוץ מא׳ ויש להבין למה אמר וכולם נתנו היה לו לומר ומ״ט נתנו למשה אך הענין הוא תכלית הידיעה היא אשר לא תדע ומפורש אצלנו במקום אחר שכל המ״ט שערים נוכל להשיג ושער הנו״ן הנקרא (איוב כ״ח, ז׳) נתיב לא ידעו עיט הוא עצם אלהות יתברך שמו שאין מי שישיגו ובלתי אפשרי הוא וכשבא אל שער הזה ומשיג שהוא עצם אלהותו אשר אין בשום אופן לשום נברא מעליונים ותחתונים בכח להשיגו היא תכלית הידיעה רצה לומר אשר משיג הידיעה אשר אי אפשר לידע כל זה מבואר במקום אחר וכאן באנו בקצרה לכן משה רבינו ע״ה השיג גם שער הנו״ן ומפרש הש״ס כולם נתנו למשה והיינו גם שער הנו״ן דהיינו שהבין חוץ מא׳ שאין בכח והשיגו וזהו השגת שער הנו״ן והנה אף דכתיב (דברים ל״ד, י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בנבואות לא קם אבל יכול להיות כ״א שיבא למדרגת משה בצדקתו כמבואר במדרש אין לך דור שאין בו כמשה וכו׳ ויוכל להכניס דרך השערים הנ״ל. וזהו דבר אל בני ישראל קדושים תהיו שכולם יהיו קדושים וידבקו החומר אל הצורה ויתעלו למקום הקדושה על ידי שאו ידיכם קודש כאמור ועל ידי נו״ן שערי בינה שנבראו יוכל לשער ולהשיג מה שבכחם להשיג ועד״ז נקראים שערי בינה כי נודע בשערים שעלה כל חד כפום מה דמשער בליביה ועל ידי השערים כולם יכנסו לפנים ואמר יכול כמוני שישיגו גם שער הנו״ן הוא עצם אלהותו יתברך שמו ת״ל כי קדוש אני ה׳ קדושתי למעלה כו׳ ר״ל אף שתשיגו השער הנו״ן היא השגה שאני למעלה מקדושתכם ואינו מושג כלל זהו עצם ההשגה אבל לא שתשיגו אלהותו כי לא יראני האדם וחי והבן:

ולפי האמור יובן הרמז שבדברי המדרש הנצב פתח דברינו, דהנה האדם שייך לומר עליו שהמצות הן עליו לעול זה רק כשעדין לא עשה ולא טעם מתיקות וערבות עבודת ה', אבל כשכבר עשה וטעם מתיקות העבודה אינן עליו לעול, וכמ"ש (תהלים ל"ד ט') טעמו וראו כי טוב וגו', ובעוד שלא עשה נקרא עומד שעדיין לא הלך בעבודתו כנ"ל, אבל אם הי' מהלך מדרגא לדרגא, אין זה עול, וזהו שאמר אם הי' קורא את שמע ומהלך צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד, שלאיש המהלך מדרגא לדרגא, צריך להיות קבלת עול מלכות שמים במה שהוא עומד ואינו מהלך לפנים ממחיצתו, וכמו מלאכים שהעול אצלם הוא במה שהם עומדים ואינם מהלכים לפנים ממחיצתם: