ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ׃
פרי צדיק
ויהי מקץ שנתים ימים. במד"ר ובזוה"ק פתחו פר' זו בפ' קץ שם לחשך וגו' וא' במד"ר שכ"ז שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם דכ' אבן אפל וצלמות נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם ד"א קץ שם לחשך זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה כו'. הענין שמקודם היה יוסף בבור עשר שנים (כמ"ש שמו"ר פ' ז) ובכ"מ מספר עשר מורה על מספר שלם ע"ס. והיינו שתיקן בחינתו בכל העשר מדות. ואח"כ הי' עוד ב' שנים ואמרו בב"ר ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. ובודאי לא בטח יוסף ח"ו בשר המשקים והרי דרשו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. רק מפני שראה ברוה"ק שישועתו עתידה לבא ע"י שר המשקים וכמו שהיה באמת בסוף ע"כ א"ל כי אם זכרתני וגו'. אך זהו עוד נגיעה לעצמו וזהו בא ע"י עטיו של נחש שהכניס באדם להרגיש הנאת הגוף וזה נחשב למדרגת יוסף הצדיק לחטא שבאמת לפי מדתו היה לו להניח להש"י שבודאי יגמור בעדו לטובה בלא השתדלותו ואי' (שבת נה:) ד' מתו בעטיו של נחש כו' וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא דכ' בת נחש וכו' בת מי שמת בעטיו של נחש כו' וקרי ליה נחש והוא עפמ"ש (מד"ר ר"פ תזריע) הן בעוון חוללתי בעוון מלא (כ"ה גיר' ילקוט תהלים) אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד א' מעון כו' וזה עטיו של נחש שהכניס הנחש באדה"ר שירגיש הנאת עצמו. וע"כ אחר שבירר יוסף הצדיק א"ע בכל המדות היה לו עסק עוד לברר א"ע בענין עטיו של נחש ואחר שבירר א"ע בב' המדרגות וזכה להיות קץ שם לחשך שנעקר יצה"ר מלבו. מ"מ היה לו עוד עסק בעולם שהרי חי אח"כ פ' שנה. וכל שאין לו שום עסק כשנשלם לגמרי אין לו חיים בעוה"ז כדש"נ לא אוכל עוד לצאת ולבא. אבל כל שיש לו עסק עוד אף שחי שלא ביצה"ר מ"מ יש לו חיים בעוה"ז כמו שמצינו ביעקב אע"ה דכ' ויחי יעקב ואי' (סא"ר פ' ה) שזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצה"ר. ומלמדנו בפר' זו שעיקר עסק האדם להיות קץ שם לחשך לשרש את היצה"ר מלבו. ואח"כ יש לו עוד עסק לתקן עטיו של נחש שהוא הנגיעה להנאת עצמו. ועיקר התיקון ע"י התורה שנקרא עץ החיים כמ"ש (ריש סא"ר) אין עץ החיים אלא תורה. ובזוה"ק פ' זו (ר"ב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והנה כבר אמרנו במ"ש בתקו"ז (תיקון כד) וכן בתיקוני זוה"ח בענין עה"ד טו"ר חד אמר חטה היה וח"א גפן וכלא קשוט שבע מינין אינון וכו' ולכאורה האיך יתכן שכולם אמת בדבר מחלוקת במציאות ואמרנו דכ' ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. והיינו שהפנימיות שבכל עצי הגן היה עץ החיים ועה"ד טו"ר וניתן כח זה בהם שאם היה טועם מעץ החיים תחלה היה מרגיש באכילתו מכל פרי הגן טעם עץ החיים לכו לחמו בלחמי שהוא תורה. וכיון שטעם מעץ הדעת נעשה הערבוב וטעם בכל אכילתו מעץ הדעת טו"ר. והיינו מה שהרגיש הנאת עצמו שהוא עטיו של נחש. (ונת' בראשית מא' ח) והנה אחר הקלקול כ' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויש להבין מה יזיק שיאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. ובפרט לפי מ"ש בתדב"א דעץ החיים הוא תורה יאכל מהתורה ויתקן הקלקול. אך הוא עפמ"ש (ב"ר פ' כא) ועתה אין ועתה אלא תשובה והוא אומר פן ואין פן אלא לאו. והיינו שפתח לו השי"ת פתח של תשובה ולא רצה לשוב ואמר השי"ת פן בהסתת הנחש ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. וע"ד מ"ש בס' דברי מנחם מהרה"ק מרומנוב עה"פ וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. שבכל המעשים שהיה רצון השי"ת היו אבריו של אאע"ה עושין מעצמם מרוב הזר זות וכן היה בכל מעשה העקידה זולת במעשה לקיחת המאכלת שלא היה ברצונו ית' שלא רצה לשוחטו לכן לא רצו ידיו של אאע"ה ליקח. רק אאע"ה חשד א"ע שמא הוא מהסתת ועצלות היצה"ר וע"כ כ' וישלח את ידו בכח ליקח את המאכלת עכ"ד. וכן כאן כתיב פן ישלח ידו היינו בכח שלא ברעותא דלבא רק ע"י הסתת הנחש והיצה"ר וזש"נ ולקח גם מעץ החיים גם דייקא שלא ישליך מעשיו הרעים. ויהיה עץ החיים טפל ואז יזיק מה שיאכל מעץ החיים ועדמש"נ ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' וכשלומד ד"ת ואינו מתקן מעשיו קודם להיות סור מרע. ע"י הד"ת מוסיף כח בקליפה וכמ"ש (שבת פח:) למשמאילים בה סמא דמותא. וזהו כשלומד ע"י הסתת הנחש והיצה"ר. ואחר שזוכה לשרש אחר היצה"ר יש להאדם עוד עסק בתיקון עטיו של נחש. ומקץ שנתים ימים כשמברר עצמו בב' בחי' זוכה לחיים שלא ביצה"ר ומ"מ יש לו עסק בעוה"ז. והוא דב' מורה שנעשה חזקה דבתרי זמני נמי מצינו בתורה דכ' פן ימות גם הוא כאחיו. והוא פלוגתא דתנאי (יבמות סד:) אי בתרי זמני הוה חזקה או דוקא בתלתא זמני. ואלו ואלו דא"ח שגם בב' זמני אתחזק וכמו שמצינו (יומא פו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה כו' נעשית לו כהיתר ומדה טובה מרובה. וכשמברר א"ע בב' בחי' מקץ שנתים ימים אז קץ שם לחשך שבטוח הוא מהיצה"ר שלא ישלוט בו. אך מ"מ יש לו עסק בעוה"ז עד שיברר א"ע בבחינה ג' ואז הוה חזקה והוא נשלם מכל וכל ואין לו שום עסק בעוה"ז כמ"ש לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ומקץ שנתים ימים מורה שנעקר יצה"ר מלבו ומ"מ היה לו עסק בעוה"ז כמו שראינו ביוסף שחי אח"כ פ' שנה. וכשנעקר יצה"ר אין אופל וצלמות שזה גרם הנחש. ואכילת שבת מסטרא דעץ החיים והם תיקון לפגם הנחש שהיה באכילה. והיונים רצו להשכיחם תורתך שכן אותיות החש"ך הוא שכח"ה ובב"ר נדרש וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל שכל הגזירות שלהם היה לבטל ד"ת. וע"י כהניך הקדושים זכו לאור שהוא בחי' זכור אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה כמ"ש בזה"ק (ח"ב צב ב):
שפת אמת
בגמ' ארץ יראה ושקטה. אם יראה למה שקטה. שקטה למה יראה. אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כדריש לקיש תנאי התנה הקב"ה אם בנ"י מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר עולם לתוהו ובהו כו'. נראה הפי' שע"י היראה שקטה לבסוף. כי מה צריך לכדר"ל הלא לא הקשה למה יראה רק אם יראה למה שקטה. דהקושיא ממ"נ אם זה שיראה עיקר א"כ מה שקטה דקאמר וכן להיפוך. ומשני שע"י היראה בתחלה שקטה לבסוף. כי אם לא הי' צורך בתנאי לקבלת התורה למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה. רק שזה הי' הכנה לקבלת התורה שע"י שכל הבריאה תלוי בקבלת התורה לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה. וע"י שיראה הי' יכולין לקבל ושקטה לבסוף. וכמו כן בכל מצוה ג"כ ההכנה ע"י היראה מקודם כי בשעת עשיות המצוה צריך להיות באהבה ודביקות. וכל זה בא ע"י יראה הקודמת שעי"ז שומר אדם עצמו שלא יקלקל שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו ית'. וז"ש ושמרתם ועשיתם ושמירה הוא בחי' יראה והוא בחי' מל"ת שאין בו מעשה רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו ית' כדי להיות מוכן למ"ע באהבה. ומל"ת הוא הכנה למ"ע כמ"ש סור מרע ועשה טוב. וז"ש ארץ יראה ושקטה. כי העצה בבחי' ארץ להיות התיקון גם בעוה"ז ע"י הקדמת היראה לאהבה כנ"ל. והוא בחי' זכור ושמור שזכירה הוא דביקות בחיות פנימיות. ושמור הוא יראה שלא לצאת מהגדר להיות מוכן לקיים המצות. [וכ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי ודאי משה רבינו ע"ה לא שינה מאמר השי"ת מזכור לשמור. רק כי דיבור ה' לכלל ישראל הוא אחר תיקון השלימות מצדם. ובחי' שמור הוא ההכנה להיות מוכן לקבל הקדושה. וז"ש מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה שאף שאין כל אדם זוכה לדביקות פנימיות במקום שעיקר החיות שם שזה פי' זכור להיות הדביקות במקום פנימי בלב במקום שאין שייכות שכחה שם לכך נקרא זכירה שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם. כעין אזכרתה. שפי' כללות הדבר ועיקר מהותו כנ"ל. (דאס געדעכיניש). מ"מ מי ששומר עצמו וחיותו ורצונו שלא להשתמש בו לעניני עוה"ז כדי שיהי' עיקר הרצון נקי לקיים מצותו ית'. הוא בכלל זכור ג"כ שבדיבור אחד נאמרו כנ"ל. ומרע"ה במשנה תורה עירש הכנת בנ"י ג"כ איך לבוא לבחי' זכור כנ"ל. ועיין לקמן כי סיום הדיבור שייך ליום ב' שחל בשבת]:
מאור עינים
אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳ כי היות נודע שהתורה היא שמותיו של הקב״ה והשם ברוך הוא הוא היה הוה ויהיה חי וקים לנצח נצחים והתורה היא גם כן כן ומה זה שכך היה בעת שנעשה משכן ואיך הוא מורה לנו דרך היום שתהא נקראת שמה תורה המלמדנו דרך נלך בה ובודאי בכל עת וזמן התורה מתלבשת לפני צורך העת וזמן. וי״ל כי בראשית ברא גו׳ בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו היינו שדרך משל המלך אם יש לו בנים משכילים שיכולים להנהיג את מלכותו יש לו להמלך נחת יותר מאילו מנהיג בעצמו ואנו נקראים בנם למקום וזהו אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל היינו שעושים שביל להוריד השפע למטה וזהו (תהלים ס״ח, ל״ה) תנו עוז לאלהים ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה ולזה נתן לנו התורה כי על ידי אמצעות התורה נוכל להוריד שפע למטה וגם המלאכים אינם אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה שירה ברון יחד כוכבי בוקר גו׳ (איוב ל״ח, ז׳) הם ישראל שנמשלו לכוכבים ואז ירעו כל בני אלהים שם וזהו כוונת הבורא שברא כל הנמצאים בשביל התורה ובשביל ישראל כו׳ והיינו תוכן הכוונה של השם ברוך הוא לברוא את ישראל שיהא כל אחד מישראל משכן אל השם ברוך הוא כדכתיב (שמות כ״ה, ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר כו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל היכל ה׳ היכל ה׳ המה (ירמיה ז׳, ד׳) והנה זאת אי אפשר להיות האדם משכן אל השם בעוד היצר הרע בתוך האדם כי קצר במצע מהשתרע (ישעיה כ״ח, כ׳) מהשתרר עליו שני ריעים לכן נאמר סור מרע שיבער האדם הרע מקרבו ואז יוכל להיות שהשם ברוך הוא הנקרא טוב ה׳ לכל להיות שוכן בתוך האדם וזהו אחר שיקיים סור מרע אז ועשה התקן שיהא טוב ה׳ בתוכך. וכלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומהו התשובה כי הנה האדם בהיותו בבטן אמו היה נר ה׳ דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ומלמדין אותו כל התורה כולה הוא מחמת שהיה אז משכן להשם ברוך הוא והוא הנר שעל ראשו ולאחר שיצא ממעי אמו לפתח חטאת רובץ ובא מלאך וסטרו על פיו ומשכתו בכדי שיהיה לו בחירה שיהא לו שכר ועונש וצריך האדם לעשות תשובה להשיב את השם אליו כבראשונה וזהו (דברים ל׳, ג׳) ושב ה׳ אלהיך את שבותך להשיב לא נאמר כי אם ושב היינו שלאחר התשובה ישוב השם ברוך הוא לשכון בתוך האדם והנה עיקר התשובה היא עזיבת החטא בלב שלם וחרטה כי מה שכתבו בספרים תעניתים לתקן חטא הוא מחמת שבלתי אפשרי הוא לעזוב באמת החטא ולהתחרט באמת כי אם אחר שיסגף את עצמו ואז נכנע לבבו הערל ויוכל לחרוט ולעזוב החטא באמת ושורש הדברים כי האדם נברא על פי דבר ה׳ והוא נקרא חקיקא על דרך גליף גליפא בטיהרא עילאה והנה האדם כאשר חטא נעשה מת כי מחמת החטא נסתלקה ממנו החיות השם ברוך הוא ואחר הווידוי דברים ע״פ: