חסידות על תהילים לד:יא

כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ – זֶה בְּחִינַת עֲשִׁירִים, שֶׁהֵם כְּתֵל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִין בּוֹ, כִּי אֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים (משלי י״ד:כ׳), וְהַכֹּל פּוֹנִים אֶל הָעֲשִׁירִים. וְזֶהוּ: כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, בְּחִינַת (תהילים ל״ד:י״א): דֹּרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב, דְּהַיְנוּ הַצַּדִּיקִים דּוֹרְשֵׁי ה', שֶׁכָּל טוּב נִמְשָׁךְ מֵהֶם. אַךְ צַדִּיקִים מְהַנֵּי זְכוּתַיְהוּ אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ לָא (חולין פו), כִּי הַצַּדִּיקִים בְּעַצְמָן אֵין לָהֶם כְּלוּם, רַק מַמְשִׁיכִין כָּל טוּב אֶל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא (שם): כָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין וְכוּ'. וְעַל כֵּן הָעֲשִׁירִים נִקְרָאִין כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁהֵם כְּתֵּל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִין אֵלָיו עַל־יְדֵי עֲשִׁירוּתָם, וְכָל טוּב שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נִמְשָׁךְ לָהֶם מִבְּחִינַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, הַיְנוּ בְּחִינַת: דּוֹרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב, שֶׁמֵּהֶם נִמְשָׁךְ כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת כַּנַּ"ל:

או יאמר ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה (בראשית יב ב). כי שאר הצדיקים כיון שפרנסתם בצימצום ויש להם מדת הסתפקות, הרי זנין בזה את העולם כמ"ש בתהלים (בספר תפלה למשה קאפיטיל ל"ד) בפסוק (תהלים לד יא) ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, על פי שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו וכו' (ברכות י"ז ע"ב), ופירשו המפרשים הואיל וחנינא בני די לו בקב חרובין שהיה לו מדת הסתפקות להסתפק במעט אשר לו, בזכות זה ניזון כל העולם בשבילו. וזה שאמר הכתוב ודורשי ה' לא יחסרו שיש להם מדת הסתפקות, לכך כל היא טוב, והבן עיין שם. מה שאין כן אם היה נשפע בהרחבה, לא היו משתמשין במדת הסתפקות כי לא לצרך להם, והיו העולם חסר טובה וברכה והבן, אבל אברהם נתן עיניו ולבו על רוב הטובה שקבל שלא יחזיקנו לעצמו, כי לו ראוי ודי רק מעט מן המעט והשאר ישפיע לאחרים, ונמצא שהיה לו מדת הסתפקות בעת שקבל רוב טובה, וזה יותר נפלא וחכמה נפלאה ולא חסר העולם טובה וברכה. והיינו ואברכך ואגדלה שמך ותקבל רוב טובה, ומכל מקום והיה ברכה שיתברך כל העולם על ידך, והבן.

ומלאת יד אהרן ויד בניו (שמות כט, ט). דהנה בעניני עולם הזה לא נמצא שלימות, כי תמיד חסר לאדם שרוצה בתענוגי גשמיים, דהיינו אם יש לו תענוג משאר דברים חסר לו תענוג מכבוד או תאות המשגל וכדומה ותמיד הוא חסר. מה שאין כן בעבודת הבורא מי שעובד אותו אז הוא שלם בכל כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד, יא). וזה התענוג של עבודת השם עולה על כולם, כי מי שהוא דבוק בחיות ועבדות של האין סוף אשר הוא שלם בכל מיני שלימות ממילא האדם הדבוק בו אינו חסר לו גם כן שום דבר. וזהו שכתוב ומלאת יד אהרן ויד בניו, רצה לומר שאמר למשה שיראה להביא את אהרן ובניו למדריגה כדי שיהיו דבקים לבחינות הקדושה ואז יהיו ידיהם מלא כל טוב, כי לא יחסר להם שום דבר כשירגישו נועם ותענוג עליון. ולכך נקרא שמונת ימי המלואים, כי אז היה השראת השכינה בניהם והיו מלאים תענוג מחמת הקדושה: