יְֽהוָ֗ה יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כָּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחָלְיֽוֹ׃
ליקוטי מוהר"ן
כִּי שְׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים מ), שֶׁנֶּאֱמַר: ה' יִסְעָדֶנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי; כִּי אֵין לְהַחוֹלֶה שׁוּם חִיּוּת, רַק הַשְּׁכִינָה מְחַיָּה אוֹתוֹ.
צוואת הריב"ש
ואין אני מתיירא מחולשה מחמת התענית כי בלא זה כמה ב"א חולים. ועוד שהשכינה סועד את החולה שנאמר ד' יסעדנו על ערש דוי בחסדיו יסעדנו ג"כ ואני הולך בדרך כל הארץ ואין אני משנה.
פרי צדיק
בזה"ק בשלח (ס"א ב) מזונא יתיר דקיק קאתיא מאתר דדינא אשתכח ודא הוא מזונא ישראל כד נפקו ממצרים כו' ואחר כך (שם סב א) ודא הוא ברירו דמלה מזונא קדמאה וכו' ודא מזונא דגופא. מזונא עלאה מני' וכו' מאתר דדינא שריא ודא הוא מזונא דמסכנא וכו' מזונא עלאה יתיר מאלין וכו' והוא מזונא דבני מרעי הה"ד ה' יסעדנו על ערש דוי וכו'. הנה מה שמדמה בזוהר הקדוש מזון החולה לאכילת מן, כי גם החולה ניזון במזון נפשי מן השמים כמש"נ ה' יסעדנו על ערש דוי. אבל מה שמדמה מאכל אביונים לאכילת מצה הלוא על אכילת מצה מברכין אקב"ו וגם כל הז' ימים שהוא רשות כבר אמרנו (ונת' מא' טז) שהוא מצוה רק מצוה לגבי חובה רשות קר' לי' ומה זה דמיון לאכילת אביונים, וי"ל עדמ"ש (ברכות כ:) כ' אשר לא ישא פנים וגו' וכ' ישא ה' פניו אליך אמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקים ע"ע עד כזית ועד כביצה וכו' ובאגדות מהרש"א שהוא מדה כנגד מדה מפני שהם נושאים פנים להקב"ה ומדקדקים במצות ועדיין קשה למה תפסו דוקא בזה יותר משאר דקדוקי מצות. ונראה עדמ"ש (חגיגה יד:) נשוא פנים למעלה כגון ר' חנינא בן דוסא נשוא פנים למטה כגון ר' אבוהו בי' קיסר, ופי' בתוס' שהיה בעל מ עשים דנפיש זכוותי' ועיקר הענין עדמ"ש (ברכות יז:) אמר רב בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מע"ש לערב שבת, הנה מימרא זו דרב היה בזמן מאוחר מימי רחב"ד שהיה בזמן ר' יוחנן בן זכאי והאיך יוצא הקול בכל יום שכל העולם ניזון בשביל חנינא (ועי' ברש"י חולין פו.) וגם מה זה שבכל מקום גמר אומר בזה שחנינא בני די לו בקב חרובים, אך הענין הוא שהשם חנינא היא מושאל לכל נפש אשר הוא שפל בעיניו והוא נוהג במדת הסתפקות ומכיר שכל מה שממציאין לו מזוני מן השמים אפילו הקב חרובין הוא רק מצד חנינא מה שנחנן מן השמים כי גם לזה אינו כדאי מצידו, כמו רחב"ד בימיו שהיה כן בעצם נפשו ולא נשא לבו לבקש על מזונות מרוחים כדי להפיס דעת אשתו (כמ"ש תענית כה.) ובכל דור ודור יש נפשות כאלה שבשבילם השי"ת נושא פנים לכל העולם להשפיע מזון לכל בריותיו די מחסורם. וז"ש שהם מדקדקים. ע"ע לברך עד כזית ועד כביצה ולא בדיבור בלבד רק שבאמת לאמיתו הוא נותן הודי' ושבח להקב"ה ומברך על מזוני שהמציא לו אפילו הכזית והכביצה הוא רק מצד חנינתו ית"ש. ומזוני דמסכני כזה הוא דומה בעצם כאכילת לחם מצה שהוא לחם עני ומאכל שבוים ואנו מסתפקים בנפשנו באכילת לחם זה כל ימי החג ונותנין שבח והודיה לשמו ית' כל החג כמ"ש מועדים לשמחה, ובשביל זה זוכין להשפעת ברכה ומזוני לכל השנה וכמ"ש (כ"ה טז:) מפני שהפסח זמן תבואה וכו' כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות: