חסידות על תהילים מה:י

והנה בכל אדם יש שלש בחינות הללו. זריעה, והריון, ולידה. זריעה, נקראת בחינת התעוררות המעוררת לב בני אדם לעבודת הבורא. והריון, נקראת במי שרוצה לעשות המצות. ולידה הוא, כשאדם עושה את המצוה ההוא. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (ר"ה ד.) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר (תהלים מה, י) בשכר שישראל מחבבים את התורה יותר ממה שהאומות מחבבין את השגל זכו לכתם אופיר. ולכאורה מה ראו לתפוס במה שמחבבין את השגל, והלא יש כמה וכמה עבירות אשר הם עושין. אלא הנראה כדרך שכתבנו, לפי שבעבירה של משגל שייך משפיע ומקבל וזהו שאמרו דייקא תאות המשגל, לפי שכנגדם שהם משפיעים ונעשה מהשפעותם עבירה גדולה, אבל לא כן אנו בני ישראל שאנו עובדים את השם יתברך בבחינת מקבל ומשפיע כמ"ש ובשביל זה זכו וכו', וזהו שאמר הזוהר איתתא מיומא וכו', איתתא הוא כנסת ישראל. מיומא דאתעברה, דהיינו מעת שמתחיל לעבוד את הבורא אז נקרא בבחינת הריון כמ"ש. עד יומא דיולדת, דהיינו עד שעושה המצות שאז נקרא בבחינת לידה כנ"ל. לית לה בפומא אלא ילידא דילה אי להוי דכר, דהיינו שיהיה עבודת המצות בבחינת דכר ואז גורם שפע בכל העולמות כן יזכנו השם יתברך לעבוד אותו בבחינות הנ"ל אמן:

וזאת אשר דבר להם (בראשית מט, כח). יתבאר על פי הפסוק (תהלים מה, י) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה ד.) בשכר שחביבה תורה לישראל כו'. וקשה למה בשכר זה דייקא, הלא הם מחבבים גם שאר תאות. אך הענין, האדם כשנופל במחשבתו איזה תאוה תאות משגל או שאר תאות גשמיות יעלה על מחשבתו הנה דבר זה הוא נברא מאת ה' וכל מה שברא וכו', והוא תכלית הדבר וטעמו וכל דבר תכלית וטעם הדבר הוא יותר גדול מהדבר עצמו, ואם כן למה תתאוה לקטן וכלה ונפסד הלא טוב לי לעבוד ולהיות עבד להבורא ברוך הוא ולאהוב אותו שהוא תכלית כל דבר, ולא עוד אפילו אם אתאוה ואשיג איזה תאוה לא אשיג אלא תאוה אחת בעת ההוא ובעת אחרת תאוה אחרת אכן כשאעבוד את הבורא ברוך הוא באותו התלהבות אשיג ברגע אחד כל התענוגים. ובדרך זה יכול אדם לכוף את יצרו לעלות משפל המדריגות לרום המעלות. והנה אף על פי שדרך ההוא טוב, אף על פי כן אינה עיקר עבדות הבורא בזה הבחינה, כי עדיין הוא כעובד את עצמו מחמת שיש לו תענוג ושמחה בעבודתו, אך העיקר העבדות הבורא כדי לתת נחת רוח להבורא שיקבל הבורא תענוג ממנו וממעשיו וישתעשע עמו בשעשוע כאב עם הבן החכם כמו שאמר הכתוב (משלי כג, טו) בני אם וכו' ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא) והנה תאות העולם הזה הם נותנים לאדם תענוג והאדם מקבל ובאמת כל תאות העולם הזה כלים ונפסדים ובמה נחשב ותאות המשגל הוא להיפך האיש הוא המשפיע והאשה המקבלת והוא יש לו תענוג ממה שמשפיע הגם שמשפיע לזולתו. וזהו כוונת הגמרא בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם, שהמשפיע יש לו תענוג ממה שמשפיע, כך חביבה תורה ועבודת הבורא לישראל שעיקר עבודתם היא בחינות נותן שהם משפיעים שמחה ותענוג להבורא יתברך. וזהו פירוש הגמרא במסכת שבת פרק תולין אמר רב חסדא לבנתיה נקיט מרגניתא בחדא ידא וכו', פירוש שהקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד אומר להעולמות העליונים שכולם הם בנותיו של הקדוש ברוך הוא והמה העוזרים לאדם בעבודתו יתברך שמו על פי הבא לטהר מסייעין לו. והנה דרך הראשון שאמרנו הוא שבנקל בא לאדם הסיוע במהרה. אך הדרך הב', הוא בקושי בא לאדם אחרי טורח גדול. ולאשה יש ב' בחינות דדים הם המשפיעים, והרחם הוא מקבל. זהו שאמר הקדוש ברוך הוא להעולמות העליונים מרגניתא אחוי, פירוש שבתחלה תעזרו לאדם שיהא אדם מקבל שפע ותענוג כמו דדים שהם משפיעים באופן דרך הא' הנ"ל וכד מצטערין ליה שיצטערו ויטרחו להשיג הבחינה עליונה הב' שהם יהיו משפיעים שפע ותענוג עם עבודתם להבורא יתברך ולכל פמליא של מעלה אז אחוי. וזה גם כן כוונת הפסוק (הושע ב, יח) והיה ביום ההוא תקראו אישי ולא תקראו עוד בעלי, כי בעל הוא משפיע ואיש הוא מלשון אדם העובד לא בשביל קבלת השפע מאתו רק שמשועבד לו לעשות רצונו. ועל פי זה יבואר הפסוק הנ"ל וזאת אשר דבר להם אביהם, כי יש אדם שמקבל שפע לפי כח קבלתו ולפי בחינתו ובאמת אין שוה קבלת אדם זה לקבלת אדם אחר, כי קבלת כל אדם לפי הכנתו קבלתו, אך לפעמים נותן הקדוש ברוך הוא אף שלא לפי הכנתו רק לפי רצונו של הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מכח קבלת אדם. והנה כל זה הוא בתחלה אין האדם יכול לקבל רק לפי כח מעשיו בפרט אם עבודתו הוא מבחינות הא' הנ"ל, אך אם עובד בבחינה הב' הנ"ל עובד הבורא רק לעשות ולמלאות רצון הבורא אז יכול לקבל אף לפי רצון עליון. וזהו כוונת הפסוק וזאת, כי בתפלה כשהוא עובד הבורא בבחינה הא' שהוא בחינות עלמא דנוקבא שרוצים להיות מקבלים, אז איש אשר כברכתו ברכם כל אחד לפי מדריגתו וכח קבלתו לזה כח של זאב ולזה כח הארי, ואחר כך כשיעלה על מדריגה הב' שיהיו הם המשפיעים בחינות עלמא דדכורא ברך אותם בכללות שאז יכולים לקבל השפע אף שאינה לפי בחינה שלו רק לפי רצון הבורא וכו'. והנה האדם כשמשיג רצון הבורא כשם שהבורא אין סוף כך רצונו אין סוף ומהרצון יבוא אל האותיות ולבוא אל המדריגה זו הוא מהאמונה מדריגה התחתונה אז יבוא אל השכל. ועל פי זה נראה לא יסור שבט מיהודה, שבט, היינו מלכות. ומחוקק, דהיינו שיבוא על החקיקה. הוא מבין רגליו, הוא האמונה:

הה"ד (תהלים מה י) בנות מלכים. תרתי משמע פרעה ואבימלך: