חסידות על תהילים מח:ב

וְזֶה פֵּרוּשׁ (תהילים מ״ח:ב׳): גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, כְּלוֹמַר, אֵימָתַי גָּדוֹל ה', כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מְאֹד – מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַכּוּ"ם (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ר פ' ט) עַל פָּסוּק (בראשית א׳:ל״א): וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, מְאֹד – זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת), כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מֵהֶם, אֲזַי הוּא גָּדוֹל, כִּי הוּא עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ;

אי' בזוה"ק (שמיני לח.) וע"ד גבורות תנינן ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין. הענין הוא כי כל ההשפעות יורדים דרך הגבורות וכדאי' בזוה"ק (ויקרא ה.) ומאי הוא דכתיב (תהילים מ״ח:ב׳) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו'. היינו כי היו צריכין לומר בשיר של יום ראשון גדול ה' כי גדולה מורה על התפשטות חסדו ית' שהוא ביום ראשון שמורה על מדת החסד ולא בשני שרומז על מדת הגבורה שהיא צמצום ומדוע תקנו לומר שיר זה בשני. וזה מבאר הזוה"ק (שם) ויהי האיש ההוא גדול וכו' מסטרא דאתתיה אקרי גדול אוף הכא וכו' היינו שעיקר הכלי לקבל החסד הוא הצמצום הבא ממדת הגבורה ובגין כך תושבחתא דא בשני דווקא כי לא יתכן להשיג השפעת חסדו ית' בלתי הכלי ממדת הגבורה וזהו שהתפלל מרע"ה (תשא) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה כי הש"י משפיע בחסדו לכל העולם כדאי' בגמ' (תענית ח) מטר לכל וכו' לכן ביקש מ"ר שישראל יהיו כלים להשפעת חסדו ית' הגם שמצד הש"י אין שום נ"מ מאלו הכלים כי הש"י נקרא שלום כדכתיב (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום שיש לו כל השלימות ואין חסר לו שום דבר אף בלעדי עבודות ישראל עכ"ז מאחר שישראל מצמצמים א"ע בשביל כבוד שמים נותן שורת הדין שיהיה ונפלינו אני ועמך שישראל יהיה עיקר הכלי קיבול לשפע חסדו ית' כי עיקר הכלי קיבול הוא מדת הגבורה וזה הוא רק אצל ישראל כדאי' בזוה"ק (שלח קס.) תמן חמי פליגן סגיאין טמא וטהור אסור ומותר כשר ופסול עונשין ואגרין אלין אינון ארחי דאורייתא דקדוקי דאורייתא ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה וכו'. ולזה נאמר חמשה פעמים אור במעשה בראשית וחמשה פעמים מים כדאי' בתיקוני זוה"ק (תיקונא ה) כנגד חמשה גבורות שיש בחמשה מדות היינו להזריח אור בכל החמשה מדות ולהראות שנסתבבו הכל בשרשם ממדת החסד כי מצד הש"י הוא רק מדת חסד וכל התחלקות החסד למדות הוא רק מצד האדם שאי אפשר שיהיה לו הכרה במדת חסדו ית' כ"א ע"י התחלקות המדות אכן כשמכיר האדם בהתחלקות המדות את שורש אחדותם בחסדו ית' זה נקרא חסדי דוד הנאמנים אשר כל עבודתו היה למסור הכל להש"י ואפילו הטובת הנאה מכל עבודתו מסר ג"כ בחזרה להש"י כמו שאמר (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ולכן הוא חלקו ערבה כי ענין ערבה הוא כדאיתא במדרש רבה (אמור לא) שאין בו לא טעם ולא ריח וביאר אא"ז מו"ר זצלל"ה שהוא מאי דאמרינן בגמ' (ב"ק סא.) ויסך אותם לד' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שמסר בחזרה אפילו הטובת הנאה מעבודתו ולכן אי' בגמרא (ברכות) משום שאמר דוד המלך ולבי חלל בקרבי לכן כנור דוד מנגן מאליו והנה מאחר שמנגן מאליו מדוע נקרא כנור דוד אלא יען שהיה מוסר עצמו כ"כ להש"י עד שאפילו הטובת הנאה היה מחזיר להש"י לזה החזיר לו הש"י אשר אף מה שמנגן מאליו הוא ג"כ מצד דהע"ה וזהו דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שצריך לחבוט הערבה בקרקע ה' פעמים להמתיק את החמשה גבורות היינו שע"י חביטת הערבה ממתיקין החמשה גבורות מהחמשה מדות כי מצות הערבה מורה על מדת החסד של הש"י וע"י החבטה מזריח אור ממדת החסד להמתיק הגבורות מכל המדות כי השורש מכל המדות טרם ההתחלקות הוא מדת החסד ולכן אי' שם שהחתימה הוא ביום הערבה כי חותם בגי' ג' פעמים אהיה דאנא זמין לאולדא ומזה שמכיר האדם שהוא ביד הש"י והש"י אומר אנא זמין לאולדא נמשך כל השמחה כדאי' במדרש אין והיה אלא שמחה ובזה היום של מצות ערבה שרומז שמכיר האדם היטב שהכל הוא מחסד הש"י לכן הוא ביום הערבה הזה החתימה:

ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב). כפי הפשט דקאי על אברהם לא יוצדק על היחיד לעשותו גוי גדול, רק הוה ליה למימר ויצא מחלציך גוי גדול. וכפי הדרש (זו"ח לך מ' ע"ב) דקאי על הנשמה לא ידענו כלל פירושו. ונראה דהנה גו"י יכונה למלכותא קדישא שהיא י' זעירא, מקבלת מו' קצוות ומג' ראשונות, יעויין במאורי אור. ותיבת גדו"ל יכונה לזעיר אנפין על שם גדול אדונינו (תהלים קמז ה), כמו שאמרו רז"ל (שוח"ט מזמור מ"ח) אימתי נקרא גדול, כשהוא בעיר אלקינו (תהלים מח ב). וז"ש לאברהם וכפי הדרש להנשמה, שלא תאמר נשמת האדם למה לי כל הצער הזה מעכירות העולם, הלא טוב אז מעתה בהיותי יושבת תחת כסא כבודו ית' קודם רדתי לעולם, ולמה זה מרחם יצאת. וז"ש הש"י כי לא כן הוא, כי הוא צורך גבוה על ידי התעסקך בעשייה הגשמיות במעשה המצות, על ידי זה תפעול במעשיך יחוד גוי גדול, וכל מה שלא יוכלו לפעול כל זה אפילו שרפי מעלה רק ישראל עם קרובו: ואברכך. על ידי היחוד שתגרום למעלה, יבא לך הברכה כנודע: ואגדלה "שמך. הנה זה ודאי לא יצדק כפשוטו, כי מה הנאה יש לצדיק האמיתי מה ששמו הולך ומפארין אותו ויש לו שם בקצה הארץ, הרי עיקר כוונתו להתגדל כבוד שמים. אך צ"ל ואגדלה "שמך, שיכונה שמך בשם גדולה שנעשה אברהם אבינו מרכבה למדת הגדולה והחסד, כנודע אמרם ז"ל בבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הייתי צריך לפעול פעולתי, כי אברהם עמד במקומי. וזהו ואגדלה "שמך, שיהיה שמך "גדולה, כי אתה משמש לפני כמו מדת הגדולה, והבן. וכפי הדרש על הנשמה אמר "ואגדלה "שמך, כי לכל נשמה שיורדת מגבהי מרומים אל הגוף, נלוה אליה בגזירת היוצר נפש הבהמיית מקליפת נוגה כנודע. והנה לכל אדם יש לו שם, הוא השם של הנשמה הקדושה שמזמין הש"י בפי אביו ואמו, ולעומת זה יש לו שם של נפש הבהמיות דס"א על ידי חילופים שונים וצירופים אחרים, כגון משה בקדושה, שמה בסט"א. ע"ר בקדושה, ר"ע בס"א. והנה כשהאדם נמשך אחר נפש הקדושה, אזי זה השם עיקר השם שלו לא יתפרד ממנו גם לאחר פטירתו, ובהפוך כשאדם נמשך ח"ו אחר נפש הבהמיות, אז עיקר השם שלו הוא השם דס"א. והנה בעודו בחיים זוכר השם הקדוש שקראו לו אביו ואמו, אבל לאחר פטירתו שוכח השם הנכבד, על כן מקובל לרז"ל ששואלין לרשע את שמו, והוא שוכח ואינו יודע שום שם שהשם הקדוש נשכח ממנו, והשם דס"א לא שמע מעולם, ולכך אינו יודע להשיב. והוא הסוד שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב ה') שבמצרים לא שינו את שמם, ושמתי מחסום לפי מהנהוג בזמנינו והוא עצת הס"מ, והמשכיל על דבר יירא ויפחד לנפשו היקרה, אשרי מי שלא שינה את שמו הנכבד. והנה הצדיקים הגדולים שמהפכין מר למתוק, ונפש הבהמיות גם כן יתהפך לטוב גמור, אזי גם השני נתהפך לטוב גמור ונתגדל השם. וזהו ואגדלה שמך, וזהו ריוח גדול אל הנשמה, בין והתבונן כי דבר עמוק הוא: