חסידות על תהילים נא:ז

ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. הדקדוקים מבוארים. וצריך להבין, דהנה, הנשמה בצאתה לבוא לזה העולם טהורה היא זכה וברורה, זולת שלבושי העולם הזה המלבישים אותה הם מעכירים אותה (וזה כדי שיהיה בחירה), והלבושים הם ג', זה גס ועכור מזה. בראשונה, התאוה והרהור של אביו בעת שהזריעו כאומרו (תהילים נא, ז) הן בעון חוללתי, ובמשיכת הטיפה מהמוח נמשך הנשמה ממקורה ומתלבשת וזה לבוש א'. לבוש ב', גס מזה הוא, בבוא הטפה לרחם ומתחלת להתגלם ולצמוח וליזון ממאכלי האשה ודמיה, וכ"ז לבוש לנשמה והוא גס מהראשון כאומרו (תהילים נא, ז) ובחטא יחמתני אמי. וקרא לראשון עון ולשני חטא אף שהשני גס יותר הוא ע"ד (ישעיהו ה, יח) מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה. לבוש הג' הוא, כשהאדם בא לזה העולם והיצר הרע מתלבש בו והגוף של אדם מתגדל יום יום ומתרבה בו הארציות והגשמיות הרבה מאד, וזהו לבוש גס ועב יותר הרבה והרבה מהראשונים.

ויהי מקץ שנתים ימים. במד"ר ובזוה"ק פתחו פר' זו בפ' קץ שם לחשך וגו' וא' במד"ר שכ"ז שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם דכ' אבן אפל וצלמות נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם ד"א קץ שם לחשך זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה כו'. הענין שמקודם היה יוסף בבור עשר שנים (כמ"ש שמו"ר פ' ז) ובכ"מ מספר עשר מורה על מספר שלם ע"ס. והיינו שתיקן בחינתו בכל העשר מדות. ואח"כ הי' עוד ב' שנים ואמרו בב"ר ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. ובודאי לא בטח יוסף ח"ו בשר המשקים והרי דרשו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. רק מפני שראה ברוה"ק שישועתו עתידה לבא ע"י שר המשקים וכמו שהיה באמת בסוף ע"כ א"ל כי אם זכרתני וגו'. אך זהו עוד נגיעה לעצמו וזהו בא ע"י עטיו של נחש שהכניס באדם להרגיש הנאת הגוף וזה נחשב למדרגת יוסף הצדיק לחטא שבאמת לפי מדתו היה לו להניח להש"י שבודאי יגמור בעדו לטובה בלא השתדלותו ואי' (שבת נה:) ד' מתו בעטיו של נחש כו' וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא דכ' בת נחש וכו' בת מי שמת בעטיו של נחש כו' וקרי ליה נחש והוא עפמ"ש (מד"ר ר"פ תזריע) הן בעוון חוללתי בעוון מלא (כ"ה גיר' ילקוט תהלים) אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד א' מעון כו' וזה עטיו של נחש שהכניס הנחש באדה"ר שירגיש הנאת עצמו. וע"כ אחר שבירר יוסף הצדיק א"ע בכל המדות היה לו עסק עוד לברר א"ע בענין עטיו של נחש ואחר שבירר א"ע בב' המדרגות וזכה להיות קץ שם לחשך שנעקר יצה"ר מלבו. מ"מ היה לו עוד עסק בעולם שהרי חי אח"כ פ' שנה. וכל שאין לו שום עסק כשנשלם לגמרי אין לו חיים בעוה"ז כדש"נ לא אוכל עוד לצאת ולבא. אבל כל שיש לו עסק עוד אף שחי שלא ביצה"ר מ"מ יש לו חיים בעוה"ז כמו שמצינו ביעקב אע"ה דכ' ויחי יעקב ואי' (סא"ר פ' ה) שזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצה"ר. ומלמדנו בפר' זו שעיקר עסק האדם להיות קץ שם לחשך לשרש את היצה"ר מלבו. ואח"כ יש לו עוד עסק לתקן עטיו של נחש שהוא הנגיעה להנאת עצמו. ועיקר התיקון ע"י התורה שנקרא עץ החיים כמ"ש (ריש סא"ר) אין עץ החיים אלא תורה. ובזוה"ק פ' זו (ר"ב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והנה כבר אמרנו במ"ש בתקו"ז (תיקון כד) וכן בתיקוני זוה"ח בענין עה"ד טו"ר חד אמר חטה היה וח"א גפן וכלא קשוט שבע מינין אינון וכו' ולכאורה האיך יתכן שכולם אמת בדבר מחלוקת במציאות ואמרנו דכ' ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. והיינו שהפנימיות שבכל עצי הגן היה עץ החיים ועה"ד טו"ר וניתן כח זה בהם שאם היה טועם מעץ החיים תחלה היה מרגיש באכילתו מכל פרי הגן טעם עץ החיים לכו לחמו בלחמי שהוא תורה. וכיון שטעם מעץ הדעת נעשה הערבוב וטעם בכל אכילתו מעץ הדעת טו"ר. והיינו מה שהרגיש הנאת עצמו שהוא עטיו של נחש. (ונת' בראשית מא' ח) והנה אחר הקלקול כ' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויש להבין מה יזיק שיאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. ובפרט לפי מ"ש בתדב"א דעץ החיים הוא תורה יאכל מהתורה ויתקן הקלקול. אך הוא עפמ"ש (ב"ר פ' כא) ועתה אין ועתה אלא תשובה והוא אומר פן ואין פן אלא לאו. והיינו שפתח לו השי"ת פתח של תשובה ולא רצה לשוב ואמר השי"ת פן בהסתת הנחש ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. וע"ד מ"ש בס' דברי מנחם מהרה"ק מרומנוב עה"פ וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. שבכל המעשים שהיה רצון השי"ת היו אבריו של אאע"ה עושין מעצמם מרוב הזר זות וכן היה בכל מעשה העקידה זולת במעשה לקיחת המאכלת שלא היה ברצונו ית' שלא רצה לשוחטו לכן לא רצו ידיו של אאע"ה ליקח. רק אאע"ה חשד א"ע שמא הוא מהסתת ועצלות היצה"ר וע"כ כ' וישלח את ידו בכח ליקח את המאכלת עכ"ד. וכן כאן כתיב פן ישלח ידו היינו בכח שלא ברעותא דלבא רק ע"י הסתת הנחש והיצה"ר וזש"נ ולקח גם מעץ החיים גם דייקא שלא ישליך מעשיו הרעים. ויהיה עץ החיים טפל ואז יזיק מה שיאכל מעץ החיים ועדמש"נ ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' וכשלומד ד"ת ואינו מתקן מעשיו קודם להיות סור מרע. ע"י הד"ת מוסיף כח בקליפה וכמ"ש (שבת פח:) למשמאילים בה סמא דמותא. וזהו כשלומד ע"י הסתת הנחש והיצה"ר. ואחר שזוכה לשרש אחר היצה"ר יש להאדם עוד עסק בתיקון עטיו של נחש. ומקץ שנתים ימים כשמברר עצמו בב' בחי' זוכה לחיים שלא ביצה"ר ומ"מ יש לו עסק בעוה"ז. והוא דב' מורה שנעשה חזקה דבתרי זמני נמי מצינו בתורה דכ' פן ימות גם הוא כאחיו. והוא פלוגתא דתנאי (יבמות סד:) אי בתרי זמני הוה חזקה או דוקא בתלתא זמני. ואלו ואלו דא"ח שגם בב' זמני אתחזק וכמו שמצינו (יומא פו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה כו' נעשית לו כהיתר ומדה טובה מרובה. וכשמברר א"ע בב' בחי' מקץ שנתים ימים אז קץ שם לחשך שבטוח הוא מהיצה"ר שלא ישלוט בו. אך מ"מ יש לו עסק בעוה"ז עד שיברר א"ע בבחינה ג' ואז הוה חזקה והוא נשלם מכל וכל ואין לו שום עסק בעוה"ז כמ"ש לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ומקץ שנתים ימים מורה שנעקר יצה"ר מלבו ומ"מ היה לו עסק בעוה"ז כמו שראינו ביוסף שחי אח"כ פ' שנה. וכשנעקר יצה"ר אין אופל וצלמות שזה גרם הנחש. ואכילת שבת מסטרא דעץ החיים והם תיקון לפגם הנחש שהיה באכילה. והיונים רצו להשכיחם תורתך שכן אותיות החש"ך הוא שכח"ה ובב"ר נדרש וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל שכל הגזירות שלהם היה לבטל ד"ת. וע"י כהניך הקדושים זכו לאור שהוא בחי' זכור אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה כמ"ש בזה"ק (ח"ב צב ב):

בזוהר לפתח חטאת רובץ, דא פתחא דגופא ואיזהו פתחא דגופא דא מילה, כי בתאוה הזאת נכללו כל התאוות לכל עון ולכל חטאת, כי בכח תאוה זו נברא האדם ובו נכלל כל התאוות, וכמ"ש הרד"ק בפסוק (תהלים נא, ז): "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי", שלכן אדם עלול לתאוה, ולכך נקרא ברית, כי באבר הנ"ל תלוי מצוה אחת ושאר תרי"ג מצות נכללו בו, רמ"ח עשין ושס"ה לא תעשה, ומצוה זו קדמה לכל המצות כי הוא פתח ושער לכל התורה, כמו שבאבר הנזכר לעיל נכללו כל הגידים כן נכללו בו כל השס"ה לא תעשה, וכמו שהגידים מחזיקים העצמות, כן מצות לא תעשה קודמין לעשה, כי אי-אפשר לקיים שום מצות עשה אם אינו חזק בלא-תעשה, כי התורה מלמדת אותנו רצון הבורא מה לעשות, ואם-כן איך יכול עובר על רצונו לעשות רצונו, ואין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, וזה רצונו לבל יעבור על רצונו, ולכך אמרו חז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר וכו' כי זה רצונו, ואם-כן איך יכול לעשות רצונו בעשה אם עובר על רצונו ברצון תאותו, כי בודאי גם בקיום העשה הוא רק למלא תאוותו שרוצה להיות צדיק והיה כצדיק כרשע ביחד, כי אם היה רצונו וחפצו לעשות רצון הבורא, מפני מה אינו עומד נגד תאוותו בלא-תעשה שהוא גם-כן רצון הבורא, אך מה שרוצה דוקא בקום ועשה הוא מפני שזה דבר הנראה, וזה עבודה שבלב כי רבות מחשבות בלב איש, ובכל עת ורגע מתחדש כפירה חדשה או שקר או תאווה רעה ובפרט תאוות ניאוף, ואם יתחזק בזה בל יודע לאיש, והוא חפץ בהצדקו לעין כל.