חסידות על תהילים עג:ב

(ג) יתבאר אומרו (שמות י א) בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. דהנה עוד קשה אומרו למען שיתי אותותי וגו' לשון הוה, דהוה ליה לומר למען אשית, עיין רש"י (ד"ה שתי). ונ"ל דהנה כבר עמדו המפרשים אהא דכתיב (שמות ז ג) ואני אקשה את לב פרעה, וכתיב כאן אני הכבדתי וגו', וכי יעוות משפט גבר להכביד לבו כדי להענשו. והרמב"ן תירץ (בפרשת וארא) כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, כי אם מכח ההכרח ולא בבחירתו, ותשובה שעל ידי הכרח אינו כלום, על כן הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו להעמידו על קו הבחירה, אולי ישוב וישלחם מרצונו על ידי שיבחר בטוב, והוא עמד ברשעו על כן נענש, אלו תורף דברי הרמב"ן כפי שביארנו דבריו במקום אחר. וז"ש כאן בא אל פרעה והתרה בו כפירוש רש"י (ד"ה ויאמר), ושלא יאמר משה התראה זו מה טיבו, הא אין לך התראה גדולה מהמכות אלא שחיזק ה' את לבו, אם כן אינו בבחירתו כלל, על כן אמר לו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, אותו רכות הלב מה שנתרכך למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ואותו ההכרח שהוא שלי, אני נוטל ועודנו נשאר בבחירתו, לכך התרה בו אולי יחזור בו מדעתו ורצונו. ועל פי הדברים האלה ביארנו הפסוק (ישעיה ו י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד וגו' פן יראה בעיניו וגו', וכמו כן ענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו (עיין ברכות ז' ע"א), שכל זה היא להעמיד את האיש ההוא לפי ערכו וטבעו בגדר הבחירה, (עיין בארוכה בהפטורת נצבים). ועל פי זה יש לפרש כאן (שמות י ב) ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה', מלבד הפשוט, כי בכל מקום פירש רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר, או אני ה' המשגיח, דידוע מה שאמר אסף (תהלים עג ב) ואני כמעט נטוי רגלי, דהיינו על התהפוכות טוב ורע לרע טוב ולטוב רע, כענין שנאמר (ישעיה ה כ) הוי האומרים לרע טוב, ועל ידי זה כופרים בהשגחה ובשכר ועונש. והנה לפי מ"ש מענין כבדות לב פרעה, יובן טעם ההיפך שהוא להעמידו על קו הבחירה כמו שהיה בענין פרעה, וזה אומרו ולמען תספר וגו' את אשר התעללתי שחקתי כפירוש רש"י (ד"ה התעללתי), והיינו כבדות לב שהוא ענין שחוק מחזיק לבו כדי שיכה אותו, והמופת לכבדות לב הוא ואת אותותי אשר שמתי בם, כי הוא נראה שאי אפשר בטבע האנושי אם לא כי שימה מאת ה' מן השמים, ובודאי הצור תמים פעלו ואין עול, ועל ידי זה וידעתם כי אני ה' המשגיח ונאמן לשלם שכר, אף שהסדר הפוך לפי מה שהאדם יראה לעינים, והבן.

ועל פי זה יבא ביאורו על נכון ראיתי את הענין ומה הוא אשר נתן אלקים לבני אדם, היינו צדיקים לענות בו, היינו צדיקים ורע להם, וכדי שלא יפסד אמונתם על זה לומר שהעולם נפל בחיוב ח"ו, כמאמר אסף בתהילים (עג ב) ואני כמעט נטיו רגלי, על זה אמר וגם את העולם נתן השי"ת על צד החנינה וחמלה בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם, כמ"ש בפירוש הראשון (שלא) ישאיר על טבעו שלא ישיג מצד שהוא אדם, ומה הוא את המעשה אשר עשה אלקים הכל מראש ועד סוף, ואם כן נתבאר במופת שהעולם נברא ברצון, ואם היו נופל בחיוב, היו ראוי להיות בלתי בעל תכלית ולא היה ראש וסוף, ואם כן דמשיגים דהכל ברצון, ודאי ידעו כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם. והנה להבין דרכי ה' בהא דצדיקים ורע להם (ברכות ז'), כבר חקרו המחקרים ורבו הדעות ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

נִמְצָא, שֶׁעַל־יְדֵי הַצַּדִּיק, הַיְנוּ בְּחִינַת רוּחַ שֶׁבַּלֵּב, נִתְגַּלֶּה הֶאָרַת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף, וְנִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה וְהַכְּפִירוֹת, וְנִתְרַבֶּה הָאֱמוּנָה. וְאָז נִתְקַיֵּם (תהילים כ״ו:י״ב): רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כִּי הַמִּינוּת הִיא בְּחִינַת נָטָיוּ רַגְלָי, כְּמַאֲמַר אָסָף (שם עג): כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם עַל שֶׁהִשִּׁיאוֹ לִבּוֹ לְמִינוּת, כַּמְבֹאָר שָׁם, וְרַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר – מוֹרֶה עַל אֱמוּנָה, וְאָז נִתְקַיֵּם: וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה: