חסידות על תהילים עח:לו

ונקדים לישב מה שהקשו רז"ל (תענית ח.) תרי קראי כתיב ויפתוהו בפיהם כו' ולבם לא נכון עמו (תהילים עח, לו) וכתיב בתריה דאף על פי כן והוא רחום יכפר עון וכתיב (ישעיה כט, יג) יען כי נגש אלי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו'. ולפי שהתורה ניתנה לידרש רשאים אנו לישב קושיא זו בדרך אחר ממה שתירצו ז"ל בהבין לשון כי נגש העם הזה אלי. ויובן בהקדם משארז"ל (ברכות י"ג.) בק"ש אם כיון בפסוק ראשון יצא, אבל לענין תפלה אמרו (שם ל:) לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל. וכן אמרו (שם ט"ז.) האומנין קורין בראש האילן כו' מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה דבעי כוונה, וצריך לדקדק מה נשתנה ק"ש מתפלה.

ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן מה דיש לדקדק. (א), דלא מצינו שום קצף מהשי"ת על ישראל, ומשה קצף עליהם. (ב), והשקית את העדה ואת בעירם (במדבר כ ח), למה זה הלא בודאי כיון שיצאו מים, ישתו אדם ובהמה, דאין לומר שצוה שהוא ישקה אותן, דזה דבר שלא יעלה על הדעת, וגם לא כן היה, רק ששתו מעצמם כמו שאמר אחר כך (במדבר כ יא) ותשת העדה ובעירם. (ג), מה שחוזר בכל פעם לפרש בעירם. (ד), מהות חטא מי מריבה שנבוכו בה המפרשים יען לא האמנתם בי להקדישני וכו' (במדבר כ יב), על זה האופן לא הוי נס גדול להוציא נוזלים מסלע. (ה), מה דמסיק (במדבר כ יג) אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, ודברי המפרשים ידוע. והנ"ל כי מהנראה יש בדברי בני ישראל מן העדר אמונה בהשי"ת, וכאלו מתייחסים הכל אל הטבע, כי במקום ישוב ימצא לחם ומים וכל הצטרכות בדרך הטבע, אבל במדבר שאיננו בנמצא בטבע, יד ה' תקצר ח"ו להספיק. אבל אין תוך דבריהם כברו, כי בנראה רע ותוכו ופנימיותו טוב, כי התייחסו הכל להשגחה והודו ביכלתו, ויש בו מן הכנעה רבה שהיו שפלים ונבזים בעיני עצמם, והיה בעיניהם בהמתן חשובין יותר מהם, והאמינו כי בישוב היה ניזונים בזכות בהמתן הואיל והיה ההשגחה מלובש בטבע, מה שאין כן במדבר שהוא ענין ניסיי, בהמה אינה כדאי לכך, וכל שכן הם שהם חוטאים לפי פירוש בנין האריאל כנ"ל. ואם כן לפי זה אין בזה מן הפשע ומרי, רק אדרבה אמונה כי הכל בזכות תולה, וגם הכנעה רבה. רק יש בו מן החטא על שאמרו בדרך מריבה ובדרך תרעומות על משה ואהרן, אבל תוך הדברים אין לך אמונה והכנעה ווידוי גדול מזה. והנה השי"ת שעה אל הטוב אשר בו, ומה שיש בו מן הרע דנם לכף זכות כי אין אדם נתפס על צערו, כי לא בקשו מותרות רק ההכרחי, ואין צער גדול מזה עם רב בארץ ציה ועיף בלי מים. לכך השי"ת לא קצף עליהם, ואדרבה התנהג עמם כמו שאמרו רז"ל כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והם תלו בזכות בהמתם, על כן אמר השי"ת ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, ואם כן נס כזה ודאי אינו נעשה בשביל בהמה, והיינו דאמר והוצאת להם מים להם דייקא, שידעו דההוצאה זו להם היא, ולכך והשקית את העדה ואת בעירם, כי הם הסיבה וקדמו אל המסובב, ולא כמו שתלו הם בזכות הבהמה, רק בהמיתה הקדימו הם לנפשם, כי בזה הם הסיבה במה שחטאו, ותלה להם ית"ש בזכות עצמם כנ"ל. והנה לפי זה אף בזה שרבו בני ישראל עם משה, וכל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה (סנהדרין ק"י ע"א), ומטעם זה נאמר רבו בני ישראל את ה', מכל מקום קדשו שם שמים בדבריהם, ותלו החסרון בעצמם שאינם כדאים אפילו ליזון בטבע וכל שכל בדרך נס, וירידת המן האמינו כי הוא רק בזכות משה, כמו שהיה הבאר עד עתה בזכות מרים (עיין תענית ט' ע"א), והוי ממש כמו שאמרו ה' הצדיק ואנחנו הרשעים. והנה דבריהם בגלוי היה נראה רע מאד, אבל הכונה היה טוב. והנה ידוע דדור המדבר אף שראו ניסים ונפלאות אותות ומופתים הרבה מאד, וידעו כי לה' המלוכה והממשלה בכל, מכל מקום מסופקין היו אם יודע ית"ש מחשבה שבלב כמבואר בשמות רבה (שמו"ר כ"ו ב') על הפסוק (שמות יז ז) היש ה' בקרבנו וכו', ועיין בפרשת דרכים בדרך ערבה (דרוש כ"ב דף ס"ז ע"ד ודף ס"ח ע"א) על המדרש הנ"ל. והיינו כי היה קשה עליהם הציור איך מחשבה אשר אין לה לא שמיעה ולא ראיה ולא שום היכר איך נמשך הידיעה, ואף שראו הפך ים ליבשה, זה לא היה קשה עליהם, דהוא בראו ועושה בו מה שרוצה, והם לא הבינו כי לפני ית"ש נגלו כל תעלומות לב, כי רוחנית דקה מן הדקה לפניו ית"ש עדיין כגשמית, ורואה הכל בראיה הרוחנית אשר לו ית"ש כו', וממש זה היה יסוד כל המרי שהיה במדבר, כי על זה לא פחדו מלהרהר בלב ועברו על ולא תתורו וגו' (במדבר טו לט), ואי נמי לעבור על לא תנסו וגו' (דברים ו טז), ובפירוש נאמר עליהם (תהלים עח לו-לז) ויפתוהו בפיהם וגו' (תהלים עח לז) ולבם לא נכון עמו, והיינו משום היסוד השקר הזה, והבן. והנה משה כאשר שמע דברי השי"ת, הבין מחשבתם של ישראל, ואף על פי כן עלה בלבו להוכיחם על הריב ותערומתם וקראם מורים (במדבר כ י), ואת הטוב הסתיר. ועל זה קצף השי"ת, כי על ידי זה באו להחזיק טעותם שהשי"ת ח"ו אינו יודע מחשבה, וכאלו לא הבין הכונה שהיה בהדברים הנ"ל שהוא אמונה והכנעה ווידוי, דהא כבר האמינו בה' ובמשה עבדו שאינו מעלים ממשה עבדו שום דבר. והיינו שאמר ית"ש יען לא האמנתם, כי האמנתם פועל יוצא להקדישני לעיני בני ישראל כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות מבין סרעפי לב, לכן לא תביאו וגו', והיינו דמסיק אשר רבו בני ישראל את ה' כנ"ל, ויקדש בם בדבריהם, ולכך נענש משה, והבן כי נכון היא בס"ד.

ועל פי זה יובן מה שאמרו חכמי רשומות כי א'ד'ר', ר"ת "ראש "דברך "אמת. והוא תמוה דמאי ענין זה הרמז לשם של זה החודש. ועל פי מ"ש יובן דמחמת זה דראש דברך אמת ניצמח לכתוב המגילה דעל ידי זה אין סתירה לכתיבת המגילה מפסוק הלא כתבתי לך שלישים וגו', דיתפרש כפירושי ודוק. עוד ירמוז לאשר כי אז קבלו התורה מחדש כדאיתא בשבת (פ"ח ע"א) הדר קבלוהו בימי אחשורוש, והתורה קרויה אמת כדאיתא בברכות (דף ה') עיין שם. עוד ירמוז לומר דאז קבלו התורה בלב שלם ובאמת, אבל על קודם לכן נאמר (תהלים עח לו) ויפתוהו בפיהם וגו', שדרשו (שמו"ר מ"ב ח') על מתן תורה. ויש לכוון כל זה בפסוק (אסתר ט ל-לב) וישלח ספרים אל כל היהודים דברי שלום ואמת, (אסתר ט לא) לקיים עליהם את ימי הפורים וגו', כי דברי שלום היינו התורה, דכתיב (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום, וכדאיתא בפרק קמא דברכות (דף חית ע"א) בגמרא ורש"י שם (ד"ה), עיין שם. ולפי זה יבואר ששלח להם דברי שלום ואמת, כלומר שהתורה וענין אמת נצמדו יחדיו, כי אמת יסודם התורה שלזה רמז אליו התורה בראשית אמריה כמ"ש לעיל, והיינו דכתיב הלא כתבתי לך שלישים וגו' כאמור למעלה, אם כן מובן מכתוב זאת זכרון וגו' סמך לכתוב המגילה. וז"ש ששלח להם דברי שלום ואמת כדי לקיים את ימי הפורים שעיקר קיומם היא קריאת המגילה וכדכתיב בתריה (אסתר ט לב) ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר, ועיקר קיומן הוא על פי מה שאמרנו דאמת הוא יסוד התורה וכדאמרן, ודו"ק.