חסידות על תהילים פא:ו

יתבונן המשכיל ויבין החכם בפתיחת התורה בראשית וגו' א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו וכו' עיין רש"י. והספיקו' רבו וביארתי במ"א דר"י אזיל לשטתי' בפ"ק דר"ה דשאיל למה תוקעין בראש השנה וכו' דכ' הרמב"ם בה' שופר וז"ל ואע"ג דתקיעת שופר בר"ה הוא גזירת הכתוב מ"מ רמז יש עורו ישינים מתרדמתכם וכו' והוא ע"ד מ"ש בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא וכו' ר"ל לעורר מהשינה בריש שנותיו וכו' וכמ"ש הרב בעללות אפרים וישכם אברהם בבוקר בתחלת שנותיו ויחבוש חומרו להכניע את החומר אל הצורה יעו"ש וה"נ הי' השאלה למה תוקעין בראש השנה לעורר בתשובה בריש שנותיו הא אמרי' בפ"ב דברכות ובפ"ד דפסחים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה תחלה ואח"כ באו לשמה וכו' וז"ש לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה וכו' ללמוד מצות ודיני התורה וגם שאינו לומד לשמה דהא מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו ר"ל כדאמר רבא בפ"ב דברכות בפסוק ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לשמה וכו' וה"נ בא להודיע כח מעשיו של העושי' לשמה ע"י ראשית חכמה יראת ה' זה אינו דהא התו' הקשו מהא דפסחים לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה וכו' ומשנה התו' דוקא לקנתר אסור אבל שיתקרי רבי שרי וכו' יע"וש וכ"ת רשות זה אינו שאני הוכחתי במ"א שאינו רשות רק חובה וז"ש לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך וכו' כי צריך שיהי' בכל המדריגות של שלא לשמה ג"כ כדי שאם אח"כ יבוא לשמה יעלה גם המדריגות הראשוני' ג"כ וז"ש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צ"ג וכו' והבן. וא"כ שפיר אמר שלא הי' צריך להתחיל וכו' אלא משום הדרש בשביל ישראל שנק' ראשית וכו' וק"ל ועו' י"ל דהא יש להקשות דכ' הרמב"ם בהל' קדוש החודש בפ"ח וז"ל אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל א' מונה ששה ימים ושובת בשביעי אלא הדבר מסור לב"ד שנאמר החודש הזה לכם וכו' יעו"ש. והוא מהש"ס דר"ה. ויש להבין אם מצוה זו מסור' לב"ד דוקא ולא לכל אדם וק' מש"ס דמכות א"ר שמלאי תרי"ג מצות נתנו לישראל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכו' ופי' רש"י רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איבריו של אדם שבכל עשה מחי' אבר א' וא"כ מוכרח שיקיים כל א' רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכן פליגי בסנה' ר"י ור"ל ופערה פי' לבלי חק למי שמשייר חק א' וכו'. ומלבד כל זה מאחר שהתורה נצחי צריך שיהי' בכל אדם ובכל זמן ומכ"ש עתה שאין מקדשין גם ב"ד עפ"י ראי' א"כ ח"ו בטל מצוה זו עתה בזמן הזה וכן תיקשי על כמה מצות שאינן בכל אדם ובכל זמן לכן עתה באתי בעז' הבורא ית' לבאר איך לה נעדר שום מצוה א' מכל תרי"ג מצות כי אם שיהי' בכל אדם ובכל זמן הן בדרך פשט או רמז או מוסר וכיוצא בזה. והוא דאי' בש"ס דחולין פ"ג ובש"ס דשבועות פ"ק ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלדי' את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר א' אמר לה לכי ומיעטי את עצמך אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה שרגא בטיהרא מה מהני וכו' אמר זיל ליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן דוד הקטן וכו' עד הביאו עלי כפרה וכו' וכבר הקשה הרשב"א בזה יעו"ש וכי לא מצינו ב' מיני שררה. ושמעתי בשם גדול א' ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' קדוש החודש שהלבנה אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת אור מהחמה כשהיא כנגדה וכו' ובזה יובן שהלבנה סברה שיש לה אור מעצמה לכך אמרה אי אפשר לשני מלכי' שישמשו בכתר א' והשיב לה הקב"ה לכי לעצמך אז תראה שאין לך אור מצד עצמך א"כ אין זה שני מלכי' בכתר א' ונתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה על זה אמר הביאו עלי כפרה ודפח"ח אך כדי להבין מאמר לכי ומשול ביום ובלילה דכ' מוהרש"א וכו' יע"ש. [ועו' י"ל כי בארתי עפ"י מדרש שוחר טוב ישב עולם לפני אלהי' ששאל דהע"ה שיהי' כולם שוים בעושר והשיבו לו א"כ חסד ואמת מן ינצורוהו וכו' וי"להק ל"ל ואמת ונ"ל דעדיין קשה ה"לל שיהי' כולם ת"ח וצ"ל כתירוץ זה ג"כ כדי שישפיעו זה במוסר ותורה הנק' אמת קנה וכו' וזה בממון וכו' יעו"ש. והנה המשפיע נק' גדול והמקבל השפע נק' קטן א"כ באמת שניהם נק' גדולים רק שאינם בזמן אחד. ובזה יובן שאמרה איך אפשר שיהיו שניהם בכתר א' שיקראו שניהם גדולים שסברה בזמן א' קאמר והשיב לה לכי ומיעטי עצמך ר"ל לא אמרתי בזמן א' רק כשתהי' אתה במיעוט יהי' אז הוא גדול וה"ה איפכא רק דלא סיים וסברה כפשוטו שתהי' תמיד במיעוט ואמרה בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' ואז פירש דבריו שאמר תחלה מיעטי עצמך היינו לפעמי' ולפעמי' תהי' גדולה למשול ביום ובלילה ואכתי סברה שבעת שתהי' היא גדולה ישאר הוא ג"כ בגדולתו לכך אמרה שרגא בטיהרא מה מהני אז אמר ליקרי צדיקי' על שמך דבארתי ועמך כולם צדיקים דהיינו המשפיע נקרא צדיק ברכות לראש צדיק וכו' והמוני עם משפיעי' בממון והת"ח נק' צדיק להשפיע תורה ומוסר וז"ש שיהי' בגדר זה וכולם צדיקים רק שאינו בזמן א' וה"נ כך והבן. ומ"ש הקטן ר"ל שיקטינו עצמ' וזה להם ממך שלא הרגיש' חסרונה ולמדו מוסר מזה וכו' וז"ש דליקרי הצדיקי' על שמך יעקב הקטן ומאחר שיצא ממך תועל' מוסר בזה לפייס עלבונך והבן. ועפ"ז נבאר ש"ס דב"ב אמר רבה בב"ח וכו' היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו' ר"ל שיש חיבור ונישוק בין אנשי העיר ובין הת"ח ראש העיר שזה נ"ק רקיע יסוד צדיק וזה נקרא ארעא שגורמין ב' מיני שפע וז"ש כוי כוי כי ע"י הצדקה נאמר אפתח לכם ארובות השמים וכו' וגם ע"י תוכחה ומוסר יש ברכה בעולם והניח שם סל לחם שיהי' ג"כ רב או מגיד או מוכיח לפתוח צנורי השפע אדמצלינא וכו' ר"ל כל זמן שיהי' עם הציבור כנהוג לכבד להם שיתפלל בחטיפה כדי שיתנו לו מנה יפה ולא הניחו לו שיתפלל בכוונה כמו בר"ע כשהי' מתפלל בציבור הי' מקצר וכראותו שהציבור גורמין ביטול תפלה הפריש א"ע מהם כדי שיוכל לכוין וז"ש אדמצלינא שהתפלל אז בעיתא ולא אשכחנא שהיצה"ר לקח סל לחם פרנסתו ממנו ע"י שהפך לבם לשנוא אותו שלא להשפיעו ואולי ילך לדרכו וכו' אמר איכא גנבי הכא ר"ל בתמי' בשביל שהתחלתי להתפלל יגנבו סל שלי בתמי' א"ל גלגלא דרקיע הוא דהדר ר"ל שאתה סובר שהיצה"ר יוכל להפוך לבם לשנוא ולקפח פרנסתך דז"א כי ע"י מצוה לא יבוא רעה רק שיש גלגל רקיע ובו ך"ח עתים עת לשנוא ועת לאהוב וכו' נטר עד למחר ואשכחי' שבא עת לאהוב והוחזר סל לחם פרנסתו גם וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וק"ל ועיין בזה לקמן באריכ' יעו"ש פירש אחר ע"פ ביאר ש"ס דשבת פה פתוח פה סתום וכו' וביאר עקב תשמעון יעו"ש והעולה מזה דלפעמי' הי' ר"ע מתפלל ביחיד ולא התפלל בציבור תמיד. וגם רבה בב"ח אמר אדמצלינא וכו' וכפירושי הנ"ל ש"מ שאין לשמוע לציבור אם יראה שיש לו מהם ביטול תורה ותפלה וכאשר בארתי ש"ס דסנהד' אדוני משה כלאם וכו' ופסוק יתרו איעצך ויהי' אלדי' עמך וכו' יעו"ש.] וגם דליקרי הצדיקים על שמך יעקב הקטן וכו' יש להבין מה זה ענין הפיוס ללבנה. נ"ל לבאר טעם מצוה זו החדש הזה לכם דאי' במדרש פ' בא למה נק' ישראל בני בכורי לפי שכתוב בתורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים כך ישראל יורשין ב' עולמות עה"ז ועה"ב ולכך מסרם הקב"ה סוד הלבנה לישראל כי הגוים מונים לחמה לומר מה חמה אינה מושלת רק ביום כך אין מושלים רק בעה"ז וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל מושלים בעה"ז ובעה"ב וכו' וז"ש החודש הזה לכם שיהא שלכם שאתם דוגמתה ע"כ. ויש להבין אם כבר עה"ז ניתן לא"ה איך שוב ניתן עה"ז לישראל והוא תרתי דסתרי איך מזכה שטרי לבי תרי ונ"ל דאי' במשנה דאבות כך דרכה של תורה פת במלח וכו' ואם אתה עושה כן אשריך בע"הז וטוב לך לעה"ב. והקושיא מפורסמת בשלמא לעה"ב א"ש שטוב לו משא"כ אשריך בעה"ז מהו אשריך פת במלח וכו'. ונ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ט מה"ל תשובה מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות הוא לעה"ב שנאמר למען ייטב לך וגו' והנקמה שנוקמין מהרשעים היא הכרת א"כ מה זה שכתוב בתורה אם בחוקתי תלכו וכו' והם בעה"ז שובע ושלו' וכו' ומשני שהכל הוא רק הכנה לעה"ב ולאסוף השכר כי שובע ושלו' הוא כדי שיהי' פנוי ללמוד ולעשות שנזכה לעה"ב וכן בהיפך שאם נעזוב התורה ונעסוק בהבלי הזמן כגון וישמן ישורן וכו' אז יהי' פחד ובהלה שלא יהי' פנוי לעסוק לעה"ב ויאבד ב' עולמות וכו' וזה ענין ימות המשיח שינוחו וכו' יעו"ש. וזהו כוונת המשנה אם נוהג בדרכי תורה פת במלח תאכל וכ' שמקיים התורה מעוני והושרש במדת הסתפק' ובהכנעה להיות פנוי שלא לעסוק בהבלי הזמן רק ללמוד ולעשות בעסקי עה"ב ולכך סופה לקיימה מעושר כמאמר ר' יונתן באבות וכ"פ האלשיך פ' בהר יעו"ש ר"ל גם שיעשור לא יבטל מתורתו כי נעשה קנין בנפשו וז"ש גם כשיהי' אשריך בעה"ז בעושר ושפע רב מ"מ וטוב לך לעה"ב כי נעשה קנין גמור בנפשיך להפנות א' ע' מעסקי עה"ז גם כי יעשיר ולעסוק בעסק עה"ב. משא"כ מי שאינו רגיל בדרכי תורה אז וישמן ישורן ויבעט ע"י העושר ליטרד מעה"ב וכמ"ש הרמ"בם הנ"ל ובזה יובן החודש הזה לכם שיהא שלכם שאתם דוגמתה ור"ל דבארתי לקמן דאמר יעקב לעשו מכרה לי כיום שמכר לו יום מעה"ז של עשו ועיין שם איך עולה החשבון. וחלק עה"ז שמגיע לישראל מחלקו של עשו אינו נותן להם הש"י בתחלה רק דוגמת הלבנה שהיא קטנה בתחלתה ואח"כ הולכת ונתגדלה כך ישראל תחלתן יסורין ועוני והתועלת דנעשה קנין בנפשם לקיים התורה מעוני בדרכי התורה הנ"ל ואז גם שאח"כ יתגדלו בעושר מאושר בעה"ז מ"מ וטוב להם לעה"ב משא"כ לא"ה שמונין לחמה שמיד היא במלואה ונותן להם עה"ז תחלה שלוה ועושר ועי"ז וישמן ויבעטו ונטרדו מן עה"ב וכמ"ש בזוהר על פסוק בתחלה הנשקפה כמו שחר אח"כ יפה כלבנה ואח"כ ברה כחמה וכו' ובזה יובן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר א' מאחר שניתן כתר עה"ז לעכום המונין לחמה מאור הגדול שישמשו בו איך נותן שוב כתר עה"ז לישראל שנמשלו ללבנה שישמשו בו והיא ממש קושי' שהקשתי במדרש הנ"ל והיא קושי' ששאלה הלבנה עצמה. והשיב לכי ומעטי את עצמך ר"ל שתהי' בתחלתה בתכלית המיעוט ואז ניתן כתר עה"ז לחמה ולעכום ואח"כ במילואה יהי' כתר עה"ז ללבנה ואין משתמשין בכתר אחד של עה"ז בזמן אחד רק כשזה עולה זה יורד. ושאלה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע שסברה שהוא עונש לה עד שהשיב לה הק"בה שאין זה עונש אלא לכי ומשול ביום ובלילה ר"ל עי"ז שאמרתי לכי היינו הליכה הנקרא ירידה בתחלה עי"ז תמשול בעה"ז ובע"ה שתמשול ביום ובלילה וכמ"ש אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב משא"כ הגוים בהיפך כנ"ל אמרה שרגא בטיהרא מה מהני ר"ל כי מועטים הם היכולין ללמוד תורה מתוך עוני ודוחק ורובם נטרדים ע"י דוחק ועוני מעה"ז ועה"ב כדברי הרמב"ם הנ"ל ולזה התפלל שלמה ריש ועושר אל תתן לי וא"כ שרגא בטהרא מה מהני מועט שלוה שלבסוף מהם של יחידי סגולה נגד רוב שלוותן של אומות העולם מה נחשב הוא. השיב לה ליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן ר"ל הצדיק שהוא יסוד עולם לימני בך וללמוד ממך למעט א"ע בתחלה ולבסוף עי"ז נתעלה כדאית' בש"ס ומנחליאל במות וכו' למלאות בעושר ושפע רב והם רוב מנין ורוב בנין וליקרי צדיקים על שמך חזא דלא מיתבה דעתה אמר הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח. ור"ל אלו הי' כך באמת שילמדו הת"ח מדת השפלות והכנעה ועי"ז יתעלו הי' א"ש משא"כ שגלוי וידוע שיותר שהם ת"ח יותר מנשאין את עצמן וגס רוחם וא"כ לא מהני מידי ואז אמר א"כ שאין תועלת במיעוט הירח ללמוד מזה מוסר א"כ הביאו עלי כפרה ללא תועלת מיעטתי הירח וק"ל. היוצא מזה ממצוה זו החודש הזה לכם שילמד ממנ' להקטין א"ע בתואר יעקב הקטן כי תואר יעקב לשון עקב ושפלות ועי"ז יתעל' שיהי' מאושר בעה"ז וטוב לו לעה"ב וא"כ מצוה זו הוא בכל אדם ובכל זמן והיא עיקר הכל וראוי להתחיל בו התורה וכמ"ש החסיד מ"ו יוסף יעבץ במשנה דאבות פ"ד מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו' וז"ל ודע כי המופת המובהק על האדם אם הש"י לנגד עיניו תמיד שזה פרי כל התורה כאמור את ה' אלדי"ך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק הוא השפלות וההיפך הגאוה ואתן לך משל משני אנשי' א' יש לו אלף זהו' ודר בכפר והשני ג"כ יש לו זה הסך ודר בכרך וכו'. ובזה יבואר משנה מתייחד אדם עם אמו שהיא בינה עולם המחשבה לדבק מחשבתו בו י"ת שויתי ה' וגו' ועם בתו שהיא השפלות מל' הנק' סוף דבר שזה שייך לזה ובלבד שהי' בקירוב בשר בלי שום פני' חיצונית ענוה פסולה והבן עוד י"ל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו' וז"ש מתייחד עם אמו ברוחני ועם בתו למטה בגשמי וק"ל ועפ"ז כתבתי במ"א ביאר פסוק ויחי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות וגו' הא תואר ישראל יותר חשוב מתואר יעקב כדאי' בפ"ב דב"מ הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וכו'. וא"כ למה נק' יעקב בהיותו בחיים ובמיתה נק' ישראל ואיפכא מסתברא ובארתי שם יעקב מורה שפלות ועקב עי"ז הוא דבוק בחיים בו י"ת משא"כ תואר ישראל מורה על שררה כי שרית וגו' וקרוב לגסות הרוח וכמ"ש בזוהר אשר נשיא יחטא שלא נכתוב אם כמו באינך כי בו אינו בספק וכו' יעו"ש. וגסי הרוח אין הש"י שורה עמו כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם כדאי' בסוטה וכשהוא רחוק מהש"י רחוק מהחיים וקרוב אל המיתה. מלבד המשל שזכרתי רופא א' שנתן רפואה למלך שיחי' לעולם בהתרחקו מהגאוה יעו"ש ובזה יובן אר"י לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בעני שררה שצריך לתת לב למצוה זו החודש הזה לכם שתהיו דוגמתה כמו הלבנה המקטינה א"ע בתחלה ולסוף נתמלאה כך ישראל צריכין להקטין א"ע וז"ש דליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן שהוא המופת המובהק לכל התורה שפלות הנ"ל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו ר"ל ת"ח שנקרא עמו כמ"ש הגד לעמי פשעם הם הת"ח והם הנק' ישראל שהם עלולים להיות גסי הרוח ע"י לימוד הרבה וכמעשה דתענית שפגע בר"א אדם מכוער וכו' בכך פתח בראשית שהיא היראה הנקרא ראשית חכמה יראת ה' ובזה יבוא לענוה ושפלות כי עקב ענוה יראת ה' ובזה יהי' שכל טוב לכל עושיהם לשמה שהיא המופת המובהק לכל התורה שיהא מכלל העושים לשמה ע"י השפלות וזה שתגרום לעלות במעלות רמות מאן דזעיר איהו רב ותהלתו עומדת לעד בזה ובבוא וק"ל ועפ"ז נבאר פסוקי סדר שמות והספיק' זכרן קצת והרב האלשיך א' ואל' שמות ב"י מי לא ידע כי ב"י המה ב' הבאים מצרימ' את יעקב דכבר נאמר בפ' ויגש ג' דזכר שם אביהם ב' פעמים א' בשם יעקב ב' בשם ישראל ד' איש וביתו באו מיותר ה' כי הבאים לשון הווה והל"ל לשון עבר ו' אומרו וימת יוסף וגו' למה הזכיר מיתתם שאם לומר שלא פרו וישרצו כי אם אחר מיתתם וכי הצדיקי' ההם היו מעכבים הרבוי וכו' ז' כי מאומרו פרו וישרצו וגו' ויקם מלך חדש משמע כאילו הי' זה בטבע מחמת הריבוי וז"א וכו' יעו"ש ח' וכי בא תורת ה' תמימה לספר ספורי דברים בעלמא וגם שהתורה נצחי וצריך שיהי' פרשה זו בכל אדם ובכל זמן וצריך לתת לב להבין זה. ונ"ל דאי' בפ"ב דב"מ דרש ר' יהודא בר אילעאי מ"ד הגד לעמי פשעם וכו' אלו ת"ח ששגגות נעשה להם הזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעש' להם כשגגות וכו' והקשה מוהרש"א דא"כ יהי' כל ע"ה פורק עול תורה כדי שיהי' זדונות נעשה לו כשגגות ועו' קשה בע"ה למה הזדונות כשגגות מאחר שעושה בזדון וכו' יעו"ש. וכדי לתרץ זה נבאר משנה בפ"ק דקדושין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקרוב בשר וכו' ובארתי זה במ"א בכמה פנים יעו"ש וכעת נ"ל ע"פ הש"ס ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו' והקשו רבים וכן שלמים מה ענין דורו לעכב השראת שכינה על הראוי לכך ושמעתי ע"ד שביאר החסיד מוהרי"ל פוסטנר פסוק הושיעה ה' כי גמור חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם ובאו בחלום ואמרו לו דלמא לאידך גיסא לפי שגמור חסיד לכך פסו אמונים וכו' ודפח"ח ובזה יובן הגד לעמי הת"ח פשעם שהם הגורמים להמוני עם לירד כי השגגות של הת"ח גורמים להמוני עם שיעשו זדונות א"כ השגגות של ת"ח נעשה להם להמוני עם זדונות ולבית יעקב תאמר שהם הגורמים עמי הארץ הזדונות שלהם נעשה לת"ח שגורמין להם שגגו' והשתא כל א' יתל' הסרחון בעצמו ולא בזולתו ויכנע לבו לשוב ועיין לקמן וכאן נוסף דברים קצת יעו"ש

ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וגו' שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים וגו' (בראשית מז כט), ויאמר אנכי אעשה כדבריך (בראשית מז ל), ויאמר השבעה לי וגו' (בראשית מז לא). בכאן צריכין אנו לפירוש הרשב"ם והראב"ע בשים נא ידך תחת ירכי הנאמר בפרשת חיי שרה (בראשית כד ב-ג) שאמר אברהם לאליעזר, שכתבו הם ז"ל שהיא הכנעה כעבד אל אדוניו לומר שהוא תחת רשותו, וכתב שם הראב"ע שכן היה המשפט בימים ההם (ר"ל הנהוג), וכתב שזה המשפט עדיין הוא בארץ הודו, וכן צריך לומר לדדהו כאן ביוסף שהיא להכנעה כמו בן לאביו שיקיים מצותו ופקודתו ישמור רוחו, וכן כתב שם הרשב"ם להדיא דגם שימת ירך הנאמר כאן ביוסף הוא כן, וכן רמזו הרשב"ם והראב"ע כאן על פירושם שם. ונ"ל דהפסוק בכאן מכריח פירושם, דשם הוי מצינו לומר כפירוש רש"י (ד"ה תחת) לשבועה ולנקוט חפץ, אבל כאן אי אפשר לומר שהוא לשבועה, דהלא אחר שהשיב לו אנכי אעשה כדבריך נאמר ויאמר השבעה לי, מכלל דמעיקרא לא לשבועה נאמר כנ"ל. מיהו קשה באמת למה שינה יעקב את טעמו מאברהם, דאברהם כשהיה רוצה לצוות לאליעזר ולהשביעו, תיכף במאמר הראשון אמר לו ואשביעך (בראשית כד ג), ופירש לו על איזה ענין שישביעו, ויעקב מתחילה אמר ליוסף הענין והצווי, וכשהשיב לו אנכי אעשה כדבריך אמר לו השבעה לי, והיה לו לומר תיכף במאמר הראשון השבעה לי שאל תקברני במצרים ונשאתני וגו', ולא דבר ריק הוא ההשתנות הזה. ועוד קשה הלא בריש חולין (דף ב' ע"א) איתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בהפסוק (קהלת ה ד) טוב אשר לא תדור משתידור ולא תשלם, דרבי מאיר סובר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, (ר"ל מנודר ואינו משלם ומנודר ומשלם), ורבי יהודה סובר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ומפרש שם בגמרא ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו, אבל באומר הרי עלי לא, עכ"ל הגמרא שם. ושם (חולין ב') ע"א איתא בסוגיא דאמר קרא (דברים כג כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא אם תדור יהיה בך חטא, ועיין שם דמקשין התוספת (ד"ה אבל) והא כתיב (בראשית כח כ) וידר יעקה נדר. ותירצו דבעת צרה מותר לנדור, עיין שם. וזה פשוט דבכל מקום דהנדר אסור אף אם מקיים, גם השבועה אסורה דאסור לישבע אף אם יקיים אחר כך. ואם כן לפי זה קשה איך צוה יעקב הצדיק לבנו יוסף הצדיק שישבע לו ולעבור על וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא קיימו כל התורה כולה (יומא כ"ח ע"ב), בשלמא על אברהם לא קשה איך צוה לאליעזר שישבע לו, דבאמת לא אסרה התורה לנדור ולישבע רק על קום ועשה, דשמא יתרשל ויבא לידי לא יחל כמבואר שם ברש"י (ד"ה) ותוספת (ד"ה), מה שאין כן כשהשבועה או הנדר הוא על שב ואל תעשה, דודאי לא חיישינן שיעשה בפועל ממש היפך נדרו או שבועתו, וזה ברור. ואם כן התם באברהם היתה השבועה על לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני שהוא שב ואל תעשה, וכי אם אל ארצי תלך (בראשית כד ד) הוא ציווי בפני עצמו, ולא קאי השבועה עלי', ולכך פירש רש"י על הפסוק (בראשית כד ח) אם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, וז"ל (ד"ה ונקית) : ותקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, עכ"ל ודו"ק. אבל כאן ביוסף דהשבועה היא על קום ועשה שישא את אביו ממצרים לארץ כנען ויקברהו בקברות אבותיו קשה. ונראה לי דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהא איתא בנדרים (דף ח' ע"א) אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ומקשה והא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומשני הא קמשמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, ועיין שם בהר"ן דפירש דאף אנשים הכשרים שאין נשבעין שום שבועה, בכהאי גוונא נשבעין, עד כאן דבריו. וכן קיימא לן בשלחן ערוך יורה דעה סימן ר"ג עיין שם. ואם כן לפי זה אתי שפיר הכל, דאברהם שהיה משביע לאליעזר בשב ואל תעשה, התחיל תיכף בהשבועה דהא שרי לישבע בכהאי גוונא, מה שאין כן ביעקב דהשבועה היא על קום ועשה, לכך לא התחיל תיכף בהשבועה דהא לא נכון לישבע, רק נתחכם לצוות לו קודם, וכיון שצוה לו כבר הוא מצוה בכלל כיבוד אב, ואם כן לפי זה נכון לישבע דהא נשבעין לקיים מצוה, ולכך אמר אחר שצוה השבעה לי, כנ"ל נכון בס"ד. ולפי זה יש להכריע בין הר"ן ובין הרא"ש ז"ל, דעיין שם בהר"ן ז"ל דמפרש להקושיא של הגמרא והלא מושבע ועומד, דאין שבועה חל על דבר מצוה לענין קרבן שבועה שיתחייב אם עובר, ובבל יחל פשיטא שיתחייב אם עובר אף בדבר מצוה, ומאי קמשמע לן. ומשני דקמשמע לן שנכון לעשות כן, מה שאין כן בשאר שבועות דאין נכון לעשות ואסור לישבע, עיין עליו כי זה תוכן כונת הר"ן אף שאין זה לשונו. והרא"ש ז"ל מפרש לקושית הגמרא והלא מושבע ועומד ואין שבועה חלה על שבועה, ור"ל לענין מאי נשבעין כיון דאין חל, הרי מבואר דסובר הרא"ש דאף בבל יחל ליכא כיון דהשבועה לא חל, דאי חל לענין בל יחל לא מקשה הש"ס מידי, וכן משמע ומבואר מפירושו של הרא"ש בתירוץ הגמרא דמשני הא קמשמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, פירש הרא"ש דקמשמע לן דלא הוי הזכרת שם שמים לבטלה בכהאי גוונא, כיון דאין השבועה חל כלל דמכל מקום הוי זירוז, עד כאן פירוש הרא"ש. ומשמע להדיא דסובר הרא"ש ז"ל דאף בל יחל ליכא כיון דאין שבועה חלה על שבועה, דאם חל לענין בל יחל פשיטא דלא הוי הזכרת שם שמים לבטלה, וזה ברור בדעת הרא"ש. והנה לפי דעת הרא"ש נ"ל לומר פירוש יותר מרווח בתירץ הגמרא, דהא לפי פירוש הרא"ש צריך לומר דר' גידל איירי בשבועה בשם דוקא ולא בסתם שבועה, וזה נראה קצת דוחק. אבל יש לומר דגם בסתם שבועה איירי שאמר אני נשבע שאעשה כך וכך, וקמשמע לן דלא נימא כיון דאין השבועה חל, הוי בכלל שבועה שאינה צריכה, דהוי כעין שבועת שוא, דשוא תרגומו למגנא כמו שפסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות שבועות הלכה ה') והוא מהירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב), עיין שם. קמשמע לן דמכל מקום הוי זירוז ולא הוי בכלל שבועה שאינה צריכה כנ"ל. וראיה לדברי ממה שהביא הבית יוסף בחו"מ סי' כ"ח בשם תשובת ר' שלמה בהר"ש בר צמח, דאם העדים נשבעין להגיד האמת, אין בזה משום שבועה שאינה צריכה, דהא אמרינן במסכת נדרים דנשבעין לקיים המצות, עד כאן דבריו. הרי מבואר להדיא דאי לא האי דנשבעין לקיים המצות, הוי בזה משום שבועה שאינה צריכה, כיון דבלא זה מצווין להגיד האמת, וזה ברור ונכון בס"ד. ונחזור לענינינו במה דנחלקו הר"ן והרא"ש, דהר"ן ז"ל סובר בנשבע לקיים את המצוה אף דאין חל לענין קרבן שבועה, מכל מקום בל יחל איכא, והרא"ש ז"ל סובר דאף בל יחל ליכא, נ"ל להוכיח דהעיקר כהרא"ש ז"ל דגם בל יחל ליכא בכהאי גוונא דאין שבועה חלה על שבועה, ור' גידל אשמועינן דמכל מקום אין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה כמ"ש, דאלו לפירוש הר"ן דפשוט הוא דבל יחל איכא, וזה הוא היסוד של קושית הגמרא, ומשני דקמשמע לן ר' גידל דשרי לישבע בכהאי גוונא, קשה אמאי שביק ר' גידל מקראות המפורשין בהתורה, ונקט קרא הנאמר בכתובים בספר תהלים שאמר דוד המלך ע"ה, דהא מדנשבע יוסף ליעקב, שמע מינה דשרי לישבע לקיים את המצוה אף ששאר שבועות אסור לישבע, בשלמא לפירוש הרא"ש דאשמעתתיה דר' גידל הוא, דשרי לישבע לקיים המצוה אף דאין השבועה חל, מכל מקום לא הוי בזה הזכרת שם שמים לבטלה או שבועה שאינה צריכה, לא קשה מידי דלא מוכח כלום מיוסף, אף דנשבע יוסף אחר שנצטווה מאביו והוי נשבע לקיים את המצוה, דהא הטעם דהוה אמינא דהוי הזכרת שם שמים לבטלה או שבועה שאינה צריכה, היא משום דאין השבועה חל, והטעם דאין השבועה חל הוא משום דאין שבועה חלה על שבועה, לפי שכבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוה, ואם כן לפי זה קודם מתן תורה אף דשומרי מצות הוי, מכל מקום מושבעין ועומדין מהר סיני לא הוו, דהא לא קבלו עדיין ולא השביען על ככה, אם כן בדדהו חל השבועה שפיר ולא הוי הזכרת שם שמים לבטלה ולא שבועה שאינה צריכה, ואם כן ליכא למשמע כלל מהא דיעקב ויוסף, אבל מהפסוק שאמר דוד שהיה לאחר מתן תורה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, שמע מינה שפיר דשרי לישבע כהאי גוונא. ולפי זה יש מהא דר' גידל ראיה להרא"ש ז"ל, והיא הילכתא רבתא ונפקא מינה טובא, דכשנשבע לקיים המצוה לא חייל השבועה וגם בבל יחל אינו עובר. מיהו צריכין אנחנו למשכוני נפשן אדרב רבינו הגדול הר"ן, ובפרט דקיימא לן כוותיה בזה בשו"ע יו"ד סימן רנ"ו סעיף ב'. והנ"ל בזה ליישב דברי הר"ן ז"ל, דהנה קשה לי קושיא עצומה מאד על שבועה זו שנשבע יוסף ליעקב, הא איתא בגמרא מסכת שבועות (דף (ק"ה) [כ"ה] ע"א) אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק, רב אמר חייב (ר"ל בעולה ויורד אם שקר היה כדין שבועת ביטוי), ושמואל אמר פטור. ומפרש בגמרא שם רב אמר חייב דהא איתא בלאו והן, ושמואל אמר פטור ליתא בלהבא, פירש רש"י ליתא בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק, אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא, שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק, עכ"ל. ועיין יו"ד (סי' רל"ו סעיף ב' ובהג"ה שם ובש"ך וס"ק ד' ה'). מבואר מכל הנ"ל להמעיין, דבדבר שאין הכרע כלל אם יעשה פלוני או לא יעשה, חייב מלקות אף אם יעשה אחר כך פלוני כמו שאמר, דמכל מקום הוי שוא בשעת השבועה רק אם קרוב הדבר שיעשנו, אז לא הוי שבועת שוא אם יעשנו חברו, ומכל מקום עבירה היא בידו במה שנשבע על מה שאין בידו, (ועיין בתשובה מהרי"ט חלק א' סי' נ"ב). ואם כן הכא ביוסף שאין בידו, דהא היה צריך ליטול רשות מפרעה כמבואר בקרא, ואין הכרע כלל אם פרעה יתן לו רשות אם לא, וממה שמבואר בקרא (בראשית נ ד) שהיה יוסף מבקש לבית פרעה ואמר אם נא מצאתי חן בעיניכם וגו' שימליצו עבורו, שמע מינה שדבר קשה מאד היה ליוסף שיניחנו פרעה, ועיין פירוש רש"י על הפסוק (בראשית נ ו) כאשר השביעך (ד"ה כאשר), אם כן הוי ח"ו שבועת שוא, והיא קושיא עצומה מאד לענ"ד. וקודם שנתרץ זה, נתרץ דרך אגב מה שאמר השי"ת לאברהם (בפרשת לך) ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, ופירשו רז"ל במסכת ברכות (דף י"ג ע"א) בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. עוד שם (ברכות י"ג ע"א) שרי בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו, עד כאן. והנה תמיה מאד ונפלאה ממני במה נעשה אברהם אב לכל העולם כלו, ושרה שרה לכל העולם כולו וגם לארם. וזקני הגאון מהרש"א בחידושי אגדות פירש על ידי לידת יצחק היה אב המון גוים, עיין שם. אבל במחילת כבודו זה אינו, כי אחר כך אמר והפריתי אותך (בראשית יז ו), משמע שהיא ברכה בפני עצמו, וגם בשרה נאמר שם אחר כך (בראשית יז טז) וגם נתתי לך ממנה בן, משמע שהיא ברכה אחרת. וגם לפי דבריו לא יתכן כלל מה שאמר בתחילה נעשה אב לארם, ועיין שם שנדחק מאד בזה. ונ"ל לבאר זאת על פי הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ו ע"ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, בשעה שאמר לו לפרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' (בראשית מא מד), אמרו איצטגנוני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו, אמר להם גוונוני מלכות אני רואה בו, אמרו לו אם כן יהיה יודע בשבעים לשון, בא גבריאל ולמדו שבעים לשון, לא הוי קא גמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, עד כאן לשון הגמרא. הנה מבואר שבנתינת הה"א משמו של הקב"ה, ידע בע' לשון, ומסתמא האות הקדוש הזה הוא המקור של כל הלשונות. ונ"ל דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, דהנה באברהם ושרה כתיב (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ופירש רש"י (ד"ה אשר) דאברהם היה מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאן, עד כאן. והנה הם היו קוראים בשם ה' אל עולם (בראשית כא לג), והודיעו שה' הוא האלהים אין עוד מלבדו בראיות ומופתים, ועל ידי זה הכניסו גרים תחת כנפי השכינה, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאן והם ברואיו ומחויבין להכנע תחתיו וכאלו ילדן, כאמרם ז"ל (סנהדרין דף י"ט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, ומכל שכן זה שמגיירן, על כן נעשה אב להן ושר. ומיהו לא היו יכולין להכניס תחת כנפי השכינה רק למי שמבין לשונם דהיינו מאומתם, אבל לא מאומה אחרת. והיינו בתחילה נעשה אב לארם וכן שרה לאומתה, ורצה הקב"ה שיתפרסם שמו לפני כל באי עולם ולפני כל עם ולשון, ומי שירצה לכנוס תחת כנפי השכינה יכנס, לכך נתן להם אות ה"א, ובזה ידעו שבעים לשון. והיינו שתחילה נעשה אב לארם שהם בני אומתו, כמו שפירש רש"י שם בגמרא, ולבסוף כשנתן לו אות ה"א נעשה אב לכל העולם כולו, וכן בשרה מתחילה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כלו כנ"ל, והוא נכון ואמת בס"ד. ונחזור לענינינו דאיתא עוד שם בגמרא דסוטה (ל"ו ע"ב) הנ"ל, למחר כל לישנא דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אשתעי איהו בלשון הקודש, לא הוי קא ידע מאי הוי אמר, אמר ליה אגמרי, אגמריה ולא גמיר, אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית לי', (ור"ל משום דהיה כתוב בנימוסי מצרים שלא ימלוך רק מי שיודע כל הלשונות, ואם כן יעבירוהו ממלכותו), אשתבע ליה, כיון דאמר אבי השביעני לאמר וגו', אמר ליה אתשיל אשבועתך, אמר ליה אתשיל נמי אדידך, ואף על גב דלא ניחא ליה אמר ליה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, עכ"ל הגמרא. ומקשין העולם איך אמר ליה אתשיל נמי אדידך, הא קיימא לן (גיטין ל"ה ע"ב) צריך לפרוט את הנדר, ואם כן קודם שיתירהו איך יעבור על שבועתו. ועוד מקשין מה נמי אדידך, הלא אם יתיר לשבועת פרעה, יעבירוהו לפרעה ממלכותו ובודאי ימלוך יוסף, כי אין מי שיודע שבעים לשון וגם לשון הקודש רק יוסף, ואז ממילא יוכל לקיים שבועת יעקב, הוה ליה למימר אתשיל אדידך, ולשון נמי אדידך משמע שיתיר לשני השבועות, והוא תמוה מאד דלמה יתיר לשניהם, עד כאן קושית העולם.

ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח (בראשית מא מה). במדרש רבה (ב"ר צ' ד') א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן אתה בא לגלות שאת בנה, עד כאן. עיין ביפה תואר ובנזר הקודש ובידי משה, וכל זה איננו שוה לי. והנ"ל על פי הגמרא דסוטה (דף ל"ו ע"ב) בגבריאל שלמדו ע' לשון, ועיין שם במהרש"א וש"י. ועל זה אמר צפונה אחת וכו', היינו דבר סתר אחד יש כאן שאיני יודע בלשון הקודש, ואתה בא לגלות שאתה יודע אותה למה שאתה בנה, ר"ל שנתגדל שם שהוא עברי, ובפרט לפי המבואר במדרש (פרקי דר"א פכ"ד) כי אברהם היה בבבל בשעת הפלגה וקללם בשם אלקים, ויתכן שהוא לבד נשאר בלשון הקודש, והבן. (ומ"ש (ב"ר צ' ד') בכולן כתיב ותגשן וכו' (בראשית לג ו), הוא מדרש אחר כמו שהוא לפירוש המתנות כהונה), וזה הוא פירוש נכון בס"ד. ועוד יותר עמוק נ"ל, כי איתא שם (סוטה ל"ו ע"ב) דאמר פרעה אגמרן גמרי' ולא קא גמיר, והוא תמוה כיון שקבל ע' לשונות למה לא יקבל זה. אך מפני שהוא מושרש בטומאה ואין הקדושה מתדבקת בו, ולכך לא קבל הלשון הקודש דנפיק מפומיה דיוסף הצדיק והבן, ופרעה היה חכם להרע והבין זה, כמבואר בגמרא (שם) דאמר לו מאי האי, ואמר לשון הקודש, לכך אמר למה שאת בנה, דהיינו שאתה ממקורה ממקום קדוש מגבוה מעל גבוה, כי הכ"ב אתוון הם שורש התורה ושורש נשמות ישראל, והבן. (אחר כך מצאתי בנזר הקודש בסדר ויגש על פסוק (בראשית מה יד) כי פי המדבר אליכם וכו', שכתב טעם זה על מה דלא גמר פרעה, עיין שם). ואם כן אתי שפיר מאד הסמוכין דהאי קרא ויקרא פרעה, הוא בתר הקרא (בראשית מא מד) ובלעדיך לא ירים וגו', והבן. ועוד י"ל על פי המבואר שם במהרש"א דפרעה ידע מזה שנאמר לו הע' לשון מפי מלאך, ויתכן דיוסף אמר לו, לפי שהיה לפרעה תמיה קיימת מאין יודע בע' לשון מאחר דבן י"ז שנה היה בבואו למצרים, וגם יתכן שהיו יודעין בו בבית פוטיפר שלא היה יודע, והבן. ועל פי פירוש מהרש"א בחידושי אגדות בפסוק (תהלים פא ו) עדות ביהוסף וגו', כי שם י"ה שהוא עדות לישראל בגדר ערוה, כדכתיב (תהלים קכב ד) שבטי י"ה עדות לישראל, נתקיים ביוסף, כי יהוסף שמו הוא שם י"ה, ועל ידי זה שהוסיף לו הה"א, זכה בצאתו מושל על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, וזה מופת על שקדש שם שמים בסתר וכבש יצרו באשת פוטיפר, עיין שם (סוטה ל"ו ע"ב). ועל פי מ"ש בדרושים דלמה דוקא שם זה עדות לישראל, (והנה לכאורה לפי מה שכתבתי שם קשה דלא יתכן רק בהזרע, אבל לא בדידיה. וי"ל כיון דלא עביד מעשה אבות, ונדבק בבת אל נכר אינו נחשב מבניהם, וגם המחולל מתחלל אף שבדיני אדם איננו כן, והבן). והנה ודאי שפרעה שאל אותם למה בא לבית האסורים, ובודאי ספרו לו הענין, ואם כן עד עתה היה הענין צפון ומכוסה, ואין יודע אם האמת אתו או אתה, ועכשיו נתגלה הענין כיון שגמר הע' לשון על ידי העדות, מוכח שהוא בנה של אותה קדושה, והבן כי פירוש נכון מאד הוא בס"ד. ועד השלישי אני בא, על פי דאיתא במסכת שבת (דף י"ב ע"ב) שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, וכתבו התוספת (ד"ה שאין) לבד מגבריאל דהוא למד ליוסף ע' לשון. והנה לפי מ"ש החידושי אגדות שם במסכת סוטה, יתכן דלשון ארמי למד מעצמו דהא היה עברי, והיינו שאברהם היה בראשונה בבבל שהוא עבר הנהר, ושם מדברין בלשון ארמי, עיין שם. והנה יוסף אמר לשר המשקים כי גנב גנבתי מארץ העברים (בראשית מ טו), והיא פליאה גדולה דהא מארץ כנען נגנב, וארץ כנען ודאי דקודם שהחזיקו בו ישראל לא נקרא ארץ העברים, רק אחר שירשו ישראל דהם עברים, והבן ולא ראיתי בדרושים אם הרגיש אדם בזה. וצריך לומר או כיון דאמת הוא דהוא ארץ העברים, דהא ניתנה לאברהם אף שעדיין לא נתפרסם זה, (אבל) באמת הוא מטעי קא טעי לומר שנגנב מבבל, ולמה ליוסף זאת. (ועוד) שיוסף באמרו כי גנב גנבתי וגו', רוצה לומר שאיננו עבד, והנה כנען הם כולם בחזקת עבדים מפני קללת נח, ועדיין לא יצא לפועל הביאור של לאחיו דקאמר נח (בראשית ט כה), וסבורין היו לאחיו של כנען, ומצרים אחיו הוא, והבן. או דפירושו דהוא (מהבאים) מארץ עברי, ואינו דבוק לגנבתי וכוונתי כנ"ל, אבל מי מאמין לו, ואם כן עבד אינו מולך כדאיתא בסוטה שם (ל"ו ע"ב). אבל מאחר שידע בע' לשון מפי המלאך, והם אינם מכירין בלשון ארמי ואף על פי כן הוא ידע, נתברר דעברי הוא וראוי למלוכה. והיינו צפונה אחת שהוא צפון ממלאכי השרת שאתה למד מהם, ואתה בא לגלות למה שאתה בנה של אותה המדינה ולא כנען, והבן. ועל ארבעה לו אשיבנו כפשוטו, על פי הגמרא דסוטה שם דחדא צפונה יש כאן, דהיינו אם אתה עבד כדברי המצרים ואינך ראוי למלוכה, או מבני מלכים ואתה בא לגלות בע' לשון שאתה מבנה של מלוכה, כמ"ש המפרשים על מה שאמר גוונוני מלכות אני רואה בו (סוטה ל"ו ע"ב), ובודאי דהוא מבני מלוכה, וגם זה נכון מאד בס"ד.