חסידות על תהילים פד:ג

אֲשֶׁר תְּכַלֶּנָּה מִלְּמַעְלָה – מִלְּשׁוֹן (תהלים פד): כָּלְתָה נַפְשִׁי, שֶׁיִּהְיֶה נִכְסָפִין לָהֶם לְמַעְלָה, שֶׁיִּהְיוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת הַמְּאִירִים.

(ליל ה) נודע מאמר אא"ז מו"ר ז"ל על הרגיל בנר. ושתכלה רגל מן השוק. דכליא רגלא דתרמודאי. שהכל לבטל הרגילות והטבע ע"י הארת נרות חנוכה ע"ש. וי"ל פירוש שתכלה רגל מלשון כלתה נפשי וכו'. דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם כו'. דכתיב ויפח באפיו כו'. שהאדם נבחר להמשיך על ידי מעשיו הארות מהשי"ת לכל הנבראים. והוא הכלי אשר ע"י יוכל לחבר כל הנבראים בו ית' ממש. וכשבהמ"ק הי' קיים הי' נגלה זה שמשם יצא חיים לכל העולם. ובמד' וגמ' לא לאורה צריך כו'. רק ע"י הדלקת המנורה המשיכו חיות ואור לכל העולמות. וכל הנבראים צריכים להיות בטל לבני ישראל ובני ישראל צריכין להיות בטל אליו ית'. היינו לידע כי הוא רק כלי כמו הנר לקבל בו חיות השי"ת כמ"ש בזוה"ק נר הוא רמ"ח עם דחילו ורחימו ואמת כי כפי מה שיודעין בנ"י זה והם רק כלי אליו ית' בכל לב ונפש כמ"ש כלתה נפשי כו'. ממילא גם כל העולם והטבע והאומות בע"כ הם ג"כ מבוטלים ורק ככלי לבנ"י כמ"ש יכין רשע וצדיק ילבש. וגם זה תליא בעבודת בנ"י לברר אצלם כן. ונמצא כל הבריאה כלי להשפעת השי"ת. ובחנוכה שהיה נס בנרות ביהמ"ק נתברר זה כראוי שזה עיקר בחי' הנרות כמ"ש בגמ' עדות הוא שהשכינה שורה בישראל כנ"ל שמתברר שהכל רק הכנה וכלי זה לזה כו' עד הפנימיות שהוא חיות השי"ת. וממילא כשנעשה הכלי כראוי נמשך התחדשות מחדש כי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד כו' שבשורש עליון הכל התחדשות ורק כשהתחתונים מתוקנים מקבלין ההארה משורשו כנ"ל. ובודאי נשאר מעין זה בחנוכה בהדלקת הנרות להעלות הכל עד שורש עליון כמ"ש בהעלותך. והבן כ"ז [כי במ"א הארכנו]:

וירצה עוד אומרו אל כל ישראל (דברים א א), ולא אל בני ישראל. דהנה פירשנו הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז). דהנה המוכיח כשמוכיח את חבירו, מחויב להוכיחו באופן שלא יעורר קטרוג על הנוכח בהזכירו עוונותיו, והנה הוא מחויב להוכיחו בהשכל, שאל הנוכח יהיה במובן דברי קנטורין על אשר לא טוב עשה, ובכדי שלא יתעורר קטרוג יהיו דבריו בהשכל, שיהיה במובן מדבריו ללמד עליו זכות לפניו ית', וכן שמעתי מצדיקי הדור וחכמי האמת, ושמעתי שהרב הק' המגיד המפורסים מוהרמ"מ מזלאטשוב זצוק"ל כשהיה דורש והיה מוכיח את העם, היה הופך פניו ואמר רבש"ע הנה עמך ה"ם שלמים הם וראויים הם, והנה הם חפצים מאוד לעשות רצונך, ומה שאני מקנטר אותם הוא בעבור כבוד שמך שיתאמצו מאד במצותיך וכיוצא בדברים. וזה פירש הפסוק לדעתי הוכח תוכיח את עמיתך, ותראה לעשות באופן שלא תשא עליו חט"א, שלא יתנשא החטא לחול עליו העונש ח"ו. והנה בזה יובן אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, היינו כפשוטו לישראל לא אמר להם שחטאו, רק רמז להם המקומות שחטאו וממילא יבינו, ובכדי שלא יתעורר קטרוג, כוונתו היה גם כן אל כ"ל ישרא"ל, למי שהוא כללותן ותשוקתן (מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג)) של ישראל היינו הש"י, ובו בלשון הזה המליץ בעדם להש"י, בעב"ר הירד"ן, זכר נא מה שעשו רצונך בעבר הירדן, שביטלו בקדושתם קליפת סיחון ועוג, כי אלו היה שמץ דבר נמצא בהם, לא יכלו להם כי ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו). במדב"ר, הלכו אחריך במדבר ארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), וגם צידה לא עשו להם (שמות יב לט). בערב"ה, שם מסר פנחס נפשו עבור כבוד שמו. מו"ל סו"ף, קידש נחשון בן עמינדב שמך הגדול בקופצו לתוך הים, וכן שבט בנימין (פסיקתא רבתי פ"ז ז'). (וגם אמרו לפניך שירה לשם), ובזה ידוקדק מו"ל סו"ף, שהיו לנגד הים סוף אשר יהמו גליו, ולא נתייראו רק בטחו בך. בי"ן פאר"ן, הנה פאר"ן רמז לישראל בדבר המרגלים, והוא אמר בלשון בי"ן פאר"ן, לזכור לפני הש"י לאותן האנשים שהיו בין אותן שנשתלחו מפארן דהיינו יהושע וכלב, שעמדו נגד כל המתקוממים וקדשו שמך הגדול. ובין תפ"ל ולב"ן, הנה דרשו רז"ל שתפלו על המן שהוא לבן, ואיני יודע מה בצע במה שרמז שהמן היה לבן. אך הוא דהנה דרשו רז"ל (שמו"ר פכ"ה ג') לא חסרת דבר (דברים ב ז), שהמן היה בו כל מיני טעמים שרצו, ואם כן לא היה מקום להתלונן עליו, רק תלונתם היה להיות סומא אינו שבע, כי מראות עיניו שרואה בגוון המאכל הוא משביע לאדם, והנה כשהאדם רואה בעיניו גוונים משונים זה מזה, כפי שינוי הגוונים תשבע נפשו מכל טוב, והמן לא היה בו אלא גוון אחד הגם שהטעמים היו משונים, התלוננו ואמרו בלתי אל המן עינינ"ו דייקא, ז"ש שתפלו על המן שהיה רק לבן בגוון אחד. והנה דרשו רז"ל (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי המן היה מזכך את השכל לקבל בתוכו אור האותיות של התורה, על כן היה המן לבן דמיון התורה, אשר אש הלבנה הוא כלי קבול לאש השחורה. וז"ש משה נגד הש"י שיזכור לישראל איך תפלו בפטטייא דאורייתא, ונסתפקו במן להיות כלי קבול לתורה. וגם כפשוטו שיזכור הש"י החילוק מה שבין תפ"ל, ר"ל בין אותם הדבוקים ומחוברים בחומריות וגשמיות המאכלים, אשר תורתם אינה זכה כל כך להיותם משועבדים לחומר, ובין הדור דיעה אשר כל מאכלם היה רק המן הלבן, אשר עבור זה השיגו מאד באור התורה. וחצרו"ת, שיזכיר הש"י זכות בני קרח שעשו תשובה גמורה בחצרות. וד"י זה"ב, הנה לישראל רמז שעשו עגל של זהב, והיה די לשיאמר וזה"ב, אמר ודי זהב להמליץ להבורא עולם איך נתנו זהב די והותר למלאכת המשכן והמלאכה היתה דים (שמות לו ז), לאיש אשר אלה לו באמיתיית מתק לשונו, לו נאה להוכיח את ישראל ולהמליץ עבורם, זה מה שנ"ל: